אז הנה זה בא ומתקרב במהירות. המתח גובר, הטמפרטורות הפוליטיות מתחממות. בחירות לכנסת? לאו דווקא, אלא מה שקודם להן – פריימריז. בחירות מקדימות בתוך המפלגה הגדולה ביותר - זה מה שיותר חשוב עתה לחברי מרכז הליכוד ולמתפקדיה. זה הקרב האמיתי, ערב בחירות לכנסת, שבו מושקעת כל האנרגיה הליכודית. מי למעלה מי למטה, מי נכנס לרשימת הליכוד לכנסת הבאה ומי נפלט. 30 חברי כנסת מכהנים, ועוד כמה עשרות, ביניהם חברי כנסת לשעבר, שהולכים להשקיע את כל אונם והונם בניסיון להשתחל פנימה, אם על חשבון חברי כנסת מכהנים ואם כתוספת מנדטים משוערת שתהיה לליכוד ותאפשר את שיבתה לשלטון.
קבוצות הוואטסאפ הליכודיות כבר גועשות, מוצפות במסרים, סרטונים, אמירות, תחינות של המועמדים: שופוני, ראו כמה אני מתאים, וצריך לבחור בי, סומך עליך, מבקש תמיכתך, לא אאכזב וכיו”ב. סיר הלחץ הליכודי מתחמם. השטח מתעורר, כנסים, מפגשים, טלפונים ומה לא. אלה הם ימיה הגדולים של קבוצת הפעילים העיקרית, הח”מים - דהיינו חברי מרכז. מונים למעלה מ־3,000 חברות וחברים, מלכים לשבועות הקרובים. מה יהיה אחר כך, בבחירות האמיתיות? שקט ודומייה. את כל האנרגיות הם הוציאו על ההתמודדות הפנימית.
בחירות מקדימות הן ביטוי מובהק לדמוקרטיה מפלגתית. שום מנהיג ושום מפלגה אינם יכולים לדבר בשם הדמוקרטיה, אם המפלגה עצמה אינה מקיימת הליך בחירות דמוקרטיות לעומד בראשה ולרשימת מועמדיה. מפלגות הימין בקואליציה היוצאת היו כאלה. רוממות הדמוקרטיה בגרונן, ובחירה פנימית שנקבעת בידי המנהיג שאין לערער על ראשוניותו. לא כך בליכוד. דוברי הממשלה היוצאת, בתעמולתם חסרת המעצור, בהתקפותיהם על האופוזיציה, בניסיונם להסיח את הדעת מכישלונם – הכריזו חזור והכרז, כי הליכוד אינה תנועה דמוקרטית, ותפגע בדמוקרטיה אם תחזור לשלטון. הבל הבלים.
הממשלה היוצאת תיזכר בהיסטוריה ככזו שעמד בראשה אדם שמפלגתו התפוררה תוך כדי שנתה בשלטון. בסקרים היא בקושי עוברת את אחוז החסימה. עד היום אני ורבים אחרים שואלים את עצמנו מהיכן הייתה לו למר בנט עזות המצח לדרוש לעצמו את ראשות הממשלה, כשאין לו תמיכה ציבורית ואלקטורלית שמצדיקה זאת? להיסטוריה ייכנס כראש ממשלה לתקופה של שנה, אפילו פחות מזו של אהוד ברק, שופר להקת “רק לא ביבי”.
עתה ככל הנראה הוא עומד לקחת פסק זמן מהחיים הפוליטיים. ספון במבצרו הרענני, שהמדינה שפכה עליו 50 מיליון שקלים. זה קרה, בין השאר, משום שבימינה אין פריימריז. בנט הוא שבחר לו את נאמניו, וחלקם הפנו עורף לראש המפלגה, הנושאת לשווא את שם הימין, שהיה גם ראש הממשלה.
יש להודות: לא הכל נקי ולא הכל חיובי בבחירות פנים־מפלגתיות. לא נקי – על שום דילים שנרקמים, כסף רב שנשפך, הבטחות שלא תמיד ממומשות, ומצע אידיאולוגי שכמעט נשכח. המצע הזה, שכלול בחוקת הליכוד זה עשרות שנים, מדבר בין השאר על שמירת זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, הבטחת עליונות החוק, זכויות האדם והאזרח, מניעת אפליה מכל סוג, שילוב אוכלוסיית המיעוטים במערכות המדינה והתנועה, שמירה על ערכי המוסר וטוהר המידות ועוד.
מי מכל המתמודדים מכיר את המצע, פועל על פיו, מנפנף בו? התחושה היא שאין בו צורך. כיום האידיאולוגיה ממלאת תפקיד שולי הן בפריימריז והן בכל שיטת בחירה אחרת של המועמדים. כיום מועדפים “שמות”, ידוענים, גנרלים, אנשי תקשורת. ולא הכל חיובי – משום שלא בהכרח הפריימריז מניבות את הרשימה האידיאלית.
יש הכרח לתקן את שיטת הבחירות המקדימות בליכוד. לא כפי שמציעים לפתע גורמים אינטרסנטים – למשל שחברי כנסת מכהנים יוכלו להיבחר גם במחוזות. זהו מחטף של ערב בחירות, שמשדר מצוקה. הצעתי היא שתיכון בתנועה ועדה של אישים ניטרליים, מורמים מעל הפוליטיקה העסקנית. זו תזמן אליה את כל מי שמבקשים להתמודד, תבחן את התאמתם, ומתוכם תרכיב רשימה של 50 איש. את הסדר ברשימה ידרגו המתפקדים, ממספר שתיים ועד 50. הדבר יבטיח, לדעתי, רשימה אטרקטיבית ומגוונת בהרבה, שתניב לליכוד הצלחה גדולה יותר בבחירות העיקריות. כך גם תישמר אנרגיה למערכה העיקרית, המערכה על קולות הבוחרים לכנסת.
לציבור נמאס מנציגים צעקנים, גדפנים, חסרי תרבות, בלי שיעור קומה אמיתי. הציבור רוצה שנבחריו יהיו באמת ובתמים ראויים להימנות עם 120 המחוקקים, שיעסקו בנושאים החשובים, שיתמסרו לחקיקה ולביסוס הדמוקרטיה בישראל, יעמדו בהתחייבויותיהם וידבקו באידיאולוגיה. ולסיום – גילוי נאות: בשלוש מערכות הבחירות הקודמות גם שמי הופיע ברשימת מועמדי הליכוד – במקום ה־119. לא הייתי צריך להתמודד עליו.