אם היו מציגים בפנינו כתב חידה ושואלים: מי שובת ברגע זה? או מי מאיים בשביתה? כנראה היינו משיבים במקהלה: המורים. אנחנו בהחלט אוהדים את בעלי המקצוע החיוני הזה, אלה שעומדים שעות וימים בכיתות הומות ומלמדים את הילדים חסרי המנוחה את כל סודות היקום - מחשבון ועד היסטוריה.
מלאכתו של המורה, איש החינוך, איננה קלה כלל ועיקר. עליו להיות דרוך ולשרת את עשרות תלמידיו שבוע תמים, שעות ארוכות מדי יום. עליו לשמור על נוכחות חיונית ולהיות מעודכן ללא הרף בכל חידוש ובכל אירוע אחר. למרבה הצער ואף התדהמה, בעלי המקצוע החיוני הזה נאבקים על שכרם מאז לידתה של המדינה. שביתות מורים הן חלק מהנוף המקומי, והן חוזרות ונשנות ללא הרף.
מדובר כמעט בטקס: ראשית באה האזהרה מפני לידתה של השביתה הבאה. מי שצריך להיטיב איתם ממנה כרגיל ועדה או ועדת משנה הבוחנת את תנאי עבודתם ושכרם של אנשי ההוראה בארצנו. הבדיקה נמשכת ואיננה מגיעה לסופה. המורים מזהירים ושוב מזהירים ונתקלים בחומה של אדישות, ואז מכריזים על השביתה המאלצת את ההורים לוותר לעתים קרובות על יציאה לעבודה על מנת לשמור על ילדיהם לבל יישארו ללא פיקוח.
כיצד ייתכן שמכל שפע המקצועות בעולמנו, דווקא ההוראה היא זו שללא הרף משוועת להטבה, להכרה, לתגמול? כיצד קורה שמכל שפע המקצועות עלי אדמות דווקא ההוראה היא זו שאיננה יורדת מעל סדר יומנו? בשעה שנכתבות השורות הללו, שוב שובתים מורי ישראל ושוב מורטים ההורים המודאגים את שיער ראשם בשאלה: מה עושים? כיצד יוצאים מהבית לשעות ארוכות? ילדים בגיל הרך הרי לא יכולים להישאר בבית ללא השגחה. מדוע הממשלה איננה פותרת אחת ולתמיד את החידה הנצחית בנופנו - שכרם של המורים?
עיון בשכרם הדל של המורים מלמד כי הגיעה העת להתייצב לצד בני הציבור הגדול הזה ואחת ולתמיד להעניק להם את התגמול הראוי וההולם על עבודתם החיונית, שבלעדיה יהלכו ילדינו היקרים בחוצות הערים כשהם נטולי מסגרת ובורים להפליא. יש לחבק בחום את ציבור המורים ועובדי ההוראה ולהעניק להם את כל ההטבות המגיעות להם בצדק ולפתור אחת ולתמיד את הסוגיה המטרידה הזו. קצה נפשנו במאבק המתמיד הזה שאין לו סוף.