יפה בן דויד היא מזכ"לית הסתדרות המורים כבר שש שנים. אם היא הייתה כזאת מוצלחת בתפקיד, אולי לא היה צריך עדיין להילחם על שכר המורים. שרי חינוך ואוצר התחלפו, והיא הדמות הקבועה ביותר במערכת שהולכת ומידרדרת. שיטת המשא ומתן שלה היא בינארית: כן שביתה, לא שביתה. בניגוד לתחום העדין, החשוב והערכי שאותו היא מייצגת - "חינוך" - היא אגרסיבית, לא קשובה ואף על פי שהייתה מורה להתעמלות, היא מפגינה חוסר גמישות מוחלט.

נציג של ארגוני המורים אמור לראות לטווח הארוך, לחשוב על פתרונות חדשים ולהביא רעיונות מחוץ לקופסה. בן דויד בעיקר עונה בשלילה על כל הצעה שמונחת על השולחן. גם כשהיא צודקת, השיטות הכוחניות שלה, עם היד על השאלטר, יעילות אולי רק לכאן ועכשיו. מי שהגדיר את מצב מערכת החינוך בצורה הבהירה, החדה והכואבת ביותר הוא מנהל בית הספר תיכונט רם כהן בראיון (פרישה) למוסף "הארץ" בסוף השבוע. הוא פירט את הקטסטרופה באמצעות דוגמות כואבות. המוטו שלו ושל מנהלי בתי ספר אחרים פשוט, ומורכב משתי מילים: אין מורים. מגמות נסגרות. שיעורים מתבטלים.

מקצועות מתבטלים ונושרים ממערכת השעות בבתי הספר בקצב רצחני. משפטים כמו "אז בשנה הבאה כיתות ז' לא ילמדו אנגלית" או "כיתות י' לא ילמדו לשון" הפכו נפוצים. גם אם המשבר הנוכחי ייפתר כרגע, או נפתר זמנית על ידי תוספת שכר למורים החדשים, המציאות הקשה במערכת החינוך נשארת גם לתשפ"ג.  

זו השנה השלישית שאני מורה ללשון בבית ספר לחינוך מיוחד באזור השרון. אני מלמד שליש משרה. זה לא המקום להתבכיין על הכסף, וחבל, כי כשמקבלים מעט זה מאוד מספק לבכות הרבה. אני מגיש תלמידים לבגרות בלשון עם כל הבג"ד כפ"ת בראש מילה שאתם יכולים לתאר לעצמכם. המחסור במורים החמיא לי. הרגשתי זן נדיר, בעל מקצוע מבוקש, פרח מוגן שהמערכת תלויה בו. הסתובבתי כטווס בחצר בית הספר, עד שקיבלתי בטעות כדורגל לראש שהחזיר אותי לקרקע המציאות המדאיגה.

בסמינרים למורים יש בערך אפס סטודנטים ומנגד, מורים עוזבים ומבקשים להחליף מקצוע. המורים התפכחו אחרי הקורונה ומוצאים נתיבים תעסוקתיים נוחים ומאתגרים יותר. למה לעבוד במקום שבו ציבור הילדים שונא אותם, ציבור ההורים בז להם, והמערכת לא מתגמלת אותם? הם תהו ונטשו.

בכל יום מנהל בית ספר מקבל טלפון ממורה אחר שמתחיל את השיחה במילים "אתה שומע, אני אוהב את התלמידים, אבל". מעבר לאיבוד מורים בפועל, זה משרה אווירה קשה בחדר המורים, שממילא המצב שם אינו קרנבל עם התה הדלוח וסלסילה של פירות שנראים יותר שחוקים מהמורים.    

שנת הלימודים היא לכאורה בת עשרה חודשים, אבל חופשה של חודשיים מתפרסת למעשה על פני שלושה: יולי־אוגוסט וגם ספטמבר. את יוני מעבירים על אדי הדלק האחרונים תוך שהתלמידים עושים חזרות לסוף השנה, כאילו היו שחקנים בברודוויי. באמצע השנה פזורים ימי חופשה תמוהים כמו שלושה ימי איסרו חג, ל"ג בעומר, שבוע נוסף בפסח, ימי זיכרון וחגים לאומיים. הוסיפו את יום המשפחה, יום נגד אלימות, יום ירושלים ועוד מועדים בלוח השנה שבהם הלימודים מופקעים לטובת ימי עיון, הרצאות ופעילויות. אה, ויש גם טיול שנתי, סיור חד־יומי, הצגה במתנ"ס וכמובן חופשות מחלה, הן של המורים והן של התלמידים. כך ששנה שלמה של לימודים היא לא עשרה חודשים ברוטו, אלא אולי חצי שנה נטו. כך שהדרישה לסנכרן את ימי החופשה עם המשק הגיונית.  

בנוסף, צריך להכריז על שנת חירום חינוכית לאומית, ולקרוא למורים ולמנהלים שיצאו לפנסיה מוקדמת לחזור לכיתות. זהו צו 8 פדגוגי. אחרי שנים שבהן הם ישבו בבית וטעמו את טעמה של חופשה - הם ישובו בשמחה. לא כולם, לא בבת אחת, רק העידית שבהם. כך, המערכת תתמלא באנשים ערכיים, מנוסים, ידענים, בעלי סבלנות לתלמידים וגם למערכת המסואבת והקשה. הם יגיעו מלאי אמביציה ורצון לתרום, והם יכולים להשיב את הכבוד להוראה. הפגישה המחודשת בינם לבין התלמידים הצעירים תהיה מפגש דורי מרתק.

בתקופת הזמן הזאת חייבים להעלות את שכר המורים המתחילים באופן דרמטי, עם תמריצים מהמדינה כמו מימון שכר הלימוד ועזרה בשכר דירה. בעידן של יוקר מחיה מטורף, מאות צעירים ינהרו לסמינרים למורים. חזרה של מורים ותיקים למערכת לצד תגמול הוגן של החדשים יהיו מעין סנדוויץ' שיעטוף את המערכת החשובה הזאת, ויעורר אותה לחיים חדשים. 