השבוע, במסגרת שיטוטיי היומיים במדיות החברתיות, תפס את עיניי סרטון שניתן להגדירו בקלות מטורף עד פסיכי לגמרי. וזה מה שנראה בו: אדם נהג בטרקטור בפראות לכיוון רכב אחר, שבו שהה כנראה באותו הרגע שנוא נפשו. התוקפן, שלא הצליח ואולי לא רצה לרסן את זעמו המתפרץ, הפעיל את כף הבולדוזר של כלי המשחית שהיה תחת שליטתו. הוא מעך וטלטל את האוטו של קורבנו כפלסטלינה רכה. הכל התרחש, כך התרשמתי, במעין אתר בנייה כשמסביב אנשים רצים, זועקים וצועקים בשלל קריאות משולהבות של קרב ואימה.

כשזו נקודת הפתיחה, העניין התדרדר במהירות הבזק וצמח להתכתשות רבתי, שכללה סצינות אלימות המוניות וכאוטיות, שהיו בהחלט יכולות להופיע במיטב סרטי המערב הפרוע.

התיעוד שבו צפיתי ארך בערך דקה וחצי, והיה מטלטל ומהפנט. כשראיתי את שהתרחש, הזדעזעתי. אבל עדיין, לא יכולתי להוריד את העיניים. לרגעים התקשיתי להאמין שזה קרה בישראל. בתום בירור קצר עם מקורותיי העניין אושר: הקטטה, על ספיחיה המטורללים, אכן אותנטית, והתקרית התרחשה בארצנו העצבנית, בעיר בית שמש.

נדהמתי. הייתי בטוח, ברמה גבוהה של ודאות, שהסיפור יפוצץ את הרשת ואת המדינה כולה. אי אפשר להתעלם מדבר כזה - שופל דוהר, הורס ומקרקס רכב באמצע היום בעיר מן המניין. הדעת אינה סובלת שיגעון מסוכן כל כך. לכן המידע והתיעוד חייבים להגיע לראש הממשלה, לשרים ולכל מי שהוא משהו בארץ. צריכים לפעול ומיד.

אולם לתדהמתי, העניין המפחיד והחריג הפך לרבע כותרת בקושי בחלק מתוכניות האקטואליה של אחר הצהריים. אחרי שצבר כמה אלפי לייקים ברשתות החברתיות, הוא נמחק ונשכח. עד כמה העולם שלנו איבד משפיותו, שהתפרעות מסוכנת כמעט לא נספרת? גרוע מזה, מול האלימות המתועדת שאנחנו נחשפים אליה בשגרה, הדבר הזה הוא כלום. שום דבר. קליפת השום ואבק פורח. ככה זה כאשר אין יום שבו לא נרשמים ומתועדים אירועים מסמרי שיער מהסוג הנ״ל, שנראים כלקוחים מתוך יצירת אקשן הוליוודית מזוויעה. מכות, שוד, יריות באוויר, פצועים, חתכים, כיסאות מעופפים ובקבוקים מתנפצים. הכל הולך. ואנחנו? התרגלנו. זה כבר לא מזיז לאף אחד. לעתים אפילו לא משדרים את השגרה הקטסטרופלית הזו. וראשי המערכות? הם כלל לא מוטרדים. חולף עם הרוח.

למדנו לספוג ולקבל מציאות מוזרה בהכנעה. כמו השיר החדש של כוכב הפופ התורן, הסערה התורנית סביב מחירי הדיור, הפליטה החדשה של תוכנית הריאליטי - גם רף האלימות הקשוח סביל ומעורר אדישות מוחלטת.

יחד עם זאת, צריך לזכור שבקצה של כל אירוע יש נפגעים: פצועים, חבולים וכאלו שיישאו את הצלקות לנצח. זוכרים את הרופאה שנפצעה מחבטה איומה בראשה? לא? זה קרה ממש לא מזמן. שכחתם? זו הייתה תקיפה אחת מני רבות של צוותים רפואיים. את המורה שתלמיד תקף אותו באכזריות, זוכרים? והצעיר שחטף חזק בגן ציבורי על לא עוול בכפו? יודעים במה מדובר? אתם בוודאי מגרדים בראשכם. סביר להניח שזה פרח מזיכרונכם. הנפגעים, הם וקרוביהם, יישאו את הטראומה למשך כל חייהם. אנחנו דפדפנו הלאה ובקלות. הקורבנות לא.

ומה שעצוב הוא שאם יום אחד זה חס וחלילה יגיע לבית שלכם, שלנו, של משפחתכם או חבריכם, זה כבר לא ייראה כעוד רגע אינסטגרמי או סרטון סנסציוני שנשלח אליכם דרך קבוצת וואטסאפ נפוחה מחברים. אירוע כזה יתפוס נפח וישנה את מסלול חייכם, ואז תעלה השאלה: איך לא דרשנו קודם שיטפלו וימגרו את האלימות המטורפת הזו? איך התייחסנו לזה בביטול והתייצבנו בביטחון מול אירועים כאלו, כאילו היו הזיה מרוחקת שלא קשורה אלינו? כמה טיפשים היינו.

אחרי שהברק יכה, זה כבר יהיה מאוחר מדי. ההשפעה ההרסנית תעצב מחדש את קיומנו. עכשיו, כל מה שנותר הוא להתפלל שהגורל יחוס עלינו, שלא נהיה במקום ובזמן הלא נכונים ובינתיים נמשיך לגלול לסרטון הבא.