לכל ממשלה בישראל עד היום הייתה ועודנה תכלית אחת, עליונה, שמכתיבה את שאר מהלכיה. ממשלת שמאל אמיתית מעולם לא הייתה כאן אלא כחלק מהדיפ־סטייט בקמפיינים הימנואידים. התכלית העליונה של ממשלת ימין על מלא היא להגשים את האינטרסים של מפלגותיה על בסיס של פטריוטיזם לאומני־דתי. בפועל מדובר בתחזוקת התנחלויות וישיבות והמערך העסקני והרבני סביבן. כולל הדתה מתגלגלת וחלוקת שלל של ג'ובים ותקציבי מדינה.
ממשלת השינוי של מרכז, ימין ושמאל הייתה אמורה להציג אלטרנטיבה לממשל המושחת, אלא שהגינות היא לא סחורה בימינו. הסיפור האמיתי של ממשלת השינוי הוא שחילוקי הדעות האידיאולוגיים נבלעו במסך עשן שהסתיר את העובדה הפשוטה והחותכת שאין למרכז במדינת ישראל לאן ללכת. הניסוי האמיתי שנכשל הוא לא בין ערבים ליהודים אלא בניסוי שהיה חסר סיכוי מראשיתו, לארגן איזה מרכז מדומיין (מונח שאני דבק בו שנות דור).
אין במדינת ישראל מרכז אידיאולוגי פוליטי. המחלוקת האמיתית והנכונה בין "המרכז" ובין הימין הארד קור היא בשאלות הליבה האידיאולוגיות והזהותיות. אלה נדחקו הצדה משום שהערבים רוצים להרוג אותנו או אנחנו אותם, מה זה חשוב, העניין הוא שיש מצב חירום ואין זמן לשטויות.
חלק מהצלחת הימין נובע מכך שהמרכז המדומיין מנסה להעלים את העובדה שלהיות ליברל ודמוקרט פירושו להיות שמאלן. יש כמובן טהרני שמאל, יבורכו כולם, שמסייעים לשמאל המתחפש למרכז להימלט משמאלניותו כשהוא מוקיע אותם על היותם "שמאל עמוק", כהגדרת אהוד ברק. ועדיין המרכז, כלומר השמאל בארון, לא הגיע למדרגת הגילוי הנאות של הימין הקיצוני שמודה שכהנא צדק.
התכלית העליונה של ממשלת המעבר כיום היא לנהל מדיניות שתשרת את מערכת הבחירות של מפלגותיה. יש לשרי וחברי הקואליציה כארבעה חודשים כדי שיוכלו לנפנף בהישגים ולהילחם על הג'וב שלהם ומיקומה של מפלגתם בהיררכיה העתידית. התהייה היא האם ובמה יהיה יאיר לפיד שונה מנפתלי בנט. התשובה היא שאף אחד לא יודע, כולל הוא עצמו. אומרים שלא ניתן לבצע צעד ממשי במסגרת ממשלת מעבר או כזה שייתקל בהתנגדות בג"ץ. אלא שיש שדה פתוח של הצהרות כוונות שעשויות לגרור את מערכת הבחירות לשאלות האמיתיות של שלום וביטחון מול "מר ביטחון", שהשאיר ירושת דמים בחמש חזיתות.
רק כדי להרגיע, לא מדובר בפינוי התנחלויות או נסיגה לקווי 67', אלא בקבלת פנים מסבירת פנים לנשיא ארה"ב בביקורו הקרוב בישראל. יש מספיק זמן כדי לקמבן הצהרה אמריקאית על הצורך בפתרון מדיני, שתי מדינות וכדומה, ולהכין תשובה ראויה של לפיד במסגרת הנימוס המקובל. אם אני מבין נכון את הטירוף המשיחי של שלומי אמוני, די בניצוץ כדי לגרום להם לצאת מגדרם ולשחרר את הרצועה לנתניהו כדי שיתקוף את חולשתו ובגידתו של לפיד.
דרך אוסלו
הטכניקה המוצעת ללפיד, אם וכאשר יעז לזוז בכיוון, היא מקובלת למדי: ג'ו ביידן מגיע כאורח חשוב שמדינת ישראל "חייבת" לו ולאמריקאים במגוון סעיפים. כולל עצימת עין אמריקאית על רקע פרעות המתנחלים בגדה והתפרעויות ממשלת בנט באישורי בנייה (כדי להשאיר בחיים את ממשלת השינוי). מכאן ואילך סביר להניח שביידן "יציע" ללפיד ועידה אזורית ובינלאומית כדי לדון במגוון בעיות אזוריות, מאיראן עד אקלים.
הייתי רוצה להניח שלפיד "יסכים" בהתאם לתיאום ולסיכום שלפני הביקור. הנחת העבודה היא שהימין לא יתנגד לוועידה מעין זו, שתציג אותו כסרבן, או משום שהוא משוכנע ביכולתו לטרפד אותה בהמשך. הרציונל בהסכמה לאומית לוועידה פלוס פלסטינים הוא חלק מטקטיקת הג'יו־ג'יצו. אתה ממשיך את תנועת היריב שמסכים בשלב הראשון למהלך ראשון כאילו הוא זורם איתך, ומקווה שתוך כדי תנועה, כשאתה מגביר את המהירות, תוכל לערער את שיווי משקלו בהמשך ולהפיל אותו.
זה עבד במקרה של אוסלו. עד שהימין תפס שמדובר בסוג של הכרה בזכויות הפלסטינים ואיום על גורל ההתנחלויות והפך את אוסלו לאבי אבות הטומאה. ממשלות הימין הפרו את ההבנות שנוצרו, אלא שהסכמות אוסלו בעצם תקפות עד היום. ולא צריך להיות נביא או אנליטיקאי בכיר כדי לדעת שהמילה "שלום" כחלק מקמפיין בחירות תעשה את ההבדל הדרמטי בין ממשלת לפיד לממשלת נתניהו.
המילה הזו בעת הזו הולכת יחד עם "ביטחון", או בניסוח של יצחק רבין "אנחנו ננהל מלחמה בטרור תוך כדי תהליך מדיני, וננהל תהליך מדיני תוך כדי מלחמה בטרור". אצל נתניהו ובנט זה היה קודם כל נהרוג את כל הטרוריסטים ורק אחר כך נשב לדון בהסדרים. מדיניות שגרמה וגורמת ישירות לניהול מלחמה בחמש חזיתות.
קמפיין הבחירות של שלום וביטחון לא אמור לשכנע את הימין אלא את הקולות הצפים. אלו שנמאס להם ממלחמות הנצח של נתניהו ושות' עד כדי כך שהם מתנתקים גם מהמדינה וגם מהקלפי. מצד שני הכוונה היא לתת לימין רישיון להשתגע כדי להגיע לקלפי, כאשר ברור שצד אחד מחרחר מלחמה וצד שני שקול. זה יחייב כמובן הבטחת בחירות שכל צעד יובא למשאל עם, ארגון מאות גנרלים שיבטיחו שביטחון ישראל לא ייפגע, תוכנית כלכלית שתוכיח שהשלום המדיני והשגשוג הכלכלי חד הם. הארסנל הרגיל.
כתבים אומרים שלפיד כראש הממשלה ישדר רצינות ואחריות אבל לא ילך על שום צעד שיזעזע את הסירה, בתקווה לקבל את אמון העם בהמשך ורק אז להתנפל על בעיות ליבה. כתבים אומרים גם שבנט היה ראש ממשלה טוב והממשלה תפקדה כראוי. האמת, לא חוכמה מול ממשלה שהייתה קרקס של גמדים שתויים. וכך נגרר, עד שקמפיין איומים, השחרה, הטרדה ושוחד שהופעל על החוליות החלשות בקואליציה חיסל את ממשלתו.
במקביל הסתבר שימינה לא הצליחה לתחזק גם חברי כנסת וגם מצביעים. בדיעבד, בנט היה אמור להציג אלטרנטיבה מהותית כלשהי, אלא שהוא לא העז לחרוג ממתווה הימין הקיצוני כיוון שחשש לאבד קולות או להיראות חלש. לכן דחה בעקביות כל פנייה מצד ארה"ב ואירופה ללכת למו"מ משותף עם הפלסטינים. או שאולי הוא באמת מאמין במלחמת חורמה נצחית.
במו אוזניי שמעתי שלפיד אוהב את בנט ואני מקווה שהוא אוהב פחות את הסרבנות שלו. ועוד פחות את סופו הפוליטי. כמו כל אהבל אופטימי ללא תקנה שהוא אני עצמי, קיוויתי שבנט הוא שיבצע את הצעד בכיוון הנכון ולו רק כדי שלא להיזרק לפח בקול ענות חלושה. מה שאירע בפועל. עכשיו כשהלפיד עובר ללפיד אני מקווה, אולי מפנטז, שהוא יידע להבעיר את השטח באש הנכונה. נראה אותו.