מכון המחקר סיינה פרסם לפני שבוע את דירוג הנשיאים האמריקאים שלו. הוא עושה את זה פעם בכמה שנים. המדרגים הם היסטוריונים, כמעט 150 במספר. המדורגים הם נשיאים, כמעט 50 במספר. במקום הראשון, השנה וכמעט בכל שנה, פרנקלין דלאנו רוזוולט. נשיא שנבחר ארבע פעמים, כיהן שלוש כהונות וקצת, התמודד עם המשבר הכלכלי החמור ביותר בתולדות אמריקה, ועם המלחמה השלישית הכי חמורה בתולדות אמריקה (מלחמת העולם השנייה – מדורגת אחרי מלחמת האזרחים ומלחמת העצמאות).
הוא התמודד גם עם בית המשפט העליון הלעומתי שכיהן בשנות נשיאותו. רוזוולט רצה "ניו דיל" כלכלי, העליון חסם אותו. מתשעת השופטים שכיהנו אז, ארבעה זכו לכינוי "ארבעת הפרשים", על שמם של פרשי האפוקליפסה מ"חזון יוחנן" שבברית החדשה, המזוהים עם הרס ומוות. באביב 1935 הצטרף לארבעה אלה גם שופט חמישי. אוון רוברטס. זה היה הרוב השמרני. בשנה העוקבת פסלו השופטים הללו יותר חוקים של הקונגרס ברצף מאשר בכל תקופה אחרת עד אז ומאז.
באחד מהתיקים המוכרים מאותה תקופה, שכונה "תיק העופות החולים", קיבלו השופטים את עתירתם של יהודים מגדלי עופות לשחיטה כשרה. היהודים, משפחת שכטר (ביידיש: שוחט), הואשמו בהפרה של רגולציות שהממשל כפה על מגדלי העופות. אחת ההאשמות נגעה לכך שאפשרו ללקוחות לבחור בעצמם את התרנגולות שישחטו. התקנות אסרו זאת, העותרים טענו שישנם יהודים שרוצים לבחור בעצמם את העוף. הם ניצחו. הרגולציה הפסידה.
בפברואר 1937 רוזוולט הדהים את בוחריו, חבריו, גם את שופטיו, בניסיון דרמטי לשנות את הרכב בית המשפט, כך שיהיה אוהד יותר לתוכניותיו. בישראל נהוג לחשוב שהימין הוא מי שמנסה להרכיב מחדש בית משפט לטעמו, אבל אף ימני בישראל, וגם לא באמריקה, לא הגיע לדרגת המניפולציה של רוזוולט.
השופטים בבית המשפט היו מבוגרים, אפילו קשישים. רוזוולט חשב שהציבור מודאג מגילם, ולכם יגיב בחיוב להצעתו, שעיקרה: על כל שופט מעל גיל 70 שאיננו פורש מתפקידו, יוכל הנשיא להוסיף שופט צעיר יותר לבית המשפט. התרגיל, שנשמר בחשאיות עד שנשלף מהמגירה בעיתוי המתאים, היה שקוף. רוזוולט ימנה שניים־שלושה שופטים לטעמו, וכך יבטל את הרוב השמרני.
התגובה הייתה סערה ציבורית שנמשכה כמעט חצי שנה, עד שרוזוולט נסוג מתוכניתו. הוויכוח היה קשה. בשימוע בסנאט, פרופ' ארווין גריסוולד מאוניברסיטת הרווארד אמר כך: "יש לפחות שתי דרכים להיפטר משופטים. האחת היא להוציא אותם ולירות בהם, כפי שעל פי הדיווחים נעשה לפחות במדינה אחת אחרת. הדרך השנייה עדינה יותר, אך יעילה לא פחות. הם ממשיכים לקבל שכר אבל ההצבעות שלהם מבוטלות".
אלה היו שנות ה־30. כשגריסוולד דיבר על מדינה שיורה בשופטים הוא התכוון לגרמניה הנאצית. המדינה השנייה, העדינה יותר אך דומה במהותה, הייתה ארה"ב תחת רוזוולט. כך או כך, ההערכה הייתה שהנשיא יקבל את מבוקשו. ניצחונו בבחירות של 1936 היה סוחף, ושליטת הדמוקרטים בבתי המחוקקים הייתה ברורה.
אלא שאז חל מהפך מפתיע. בית המשפט קיבל כמה החלטות שאישרו את התוכניות של רוזוולט. לפחות במקרה אחד, של שכר מינימום, אלה היו החלטות שסתרו, או נראו כסותרות, החלטות קודמות. השופט רוברטס שינה את הצבעתו. מדוע? היסטוריונים מתווכחים עד היום על השאלה הזאת. ידוע ששינוי הדעה בעניין שכר המינימום בא עוד לפני הודעתו של רוזוולט על רצונו להוסיף שופטים.
מצד שני, ישנה טענה שנשיא בית המשפט, שכבר הבין לאן הרוח נושבת, הזהיר את רוברטס שהשמרנים מעמידים את עתידו של בית המשפט בסכנה, ולכן רוברטס החליט לשנות את הצבעתו. או שאולי התרשם מתוצאות הבחירות והבין עד כמה הציבור תומך בעמדותיו של הנשיא. בכל מקרה, זה היה ניצחון משפטי לנשיא. בית המשפט סוף־סוף קיבל את עמדתו. אך זה היה סופה הפוליטי של התוכנית להרחיב את בית המשפט. מרגע שרוברטס עבר לצדו, ועוד שופט הודיע שיפרוש, מחמת גיל, האוויר יצא מהיוזמה של רוזוולט.
השבוע – נדמה היה שימי רוזוולט חוזרים. מחוקקים ואקטיביסטים דמוקרטים קראו לנשיא "לעשות משהו". הם רצו "שיעשה יותר". במילים פשוטות: יש החלטות של בית משפט שמחייבות את החלפתו בבית משפט ידידותי יותר, או אולי מחייבות התעלמות מהחלטותיו. משהו קיצוני. משהו שיפחיד את חמשת פרשי האפוקליפסה של בית המשפט המכהן, כמו שרוזוולט אולי הפחיד את רוברטס.
אלא שג׳ו ביידן אינו רוזוולט. אין לו הרוב הדרוש בקונגרס כדי לעשות משהו. לא בטוח שיש לו האישיות לפעול באותה ברוטליות. ולא בטוח שיש לו קייס: הרפורמות של רוזוולט שבית המשפט בלם נגעו למיליונים של אמריקאים. השינוי במדיניות ההפלות יפגע בפועל בכמה אלפי אמריקאיות, אולי עשרות אלפים.
הוא מכעיס מאוד אמריקאים רבים, אבל ביומיום שלהם לא חל שינוי, ולא יחול שינוי. זה כעס על הפסד עקרוני, אידיאולוגי, כעס על המקום שאמריקה נמצאת בו, כעס על ההתעלמות של שופטים גם מהתקדים וגם מדעת הקהל. כעס מובן. כעס דומה מאוד לכעסם של השמרנים לפני 50 שנה, כשהשופטים פסקו ההפך.
פשרה היא גרירה?
נשיא בית המשפט העליון, ג׳ון רוברטס, כתב את ההחלטה המעניינת ביותר מכל השופטים. הוא היחיד שניסה למצוא דרך של פשרה בין שתי עמדות שאין דרך לגשר עליהן. דעתם של מי שחושבים – וחושבות – שכל פגיעה בחירות של אישה לקבל החלטה אישית על הפלה היא פגיעה בזכות מקודשת, מול דעתם של מי שחושבים – וחושבות – שכל פגיעה בעובר בבטן אמו שאינה נובעת ממצב חירום היא מעשה של רצח.
את זה ראוי לזכור גם כשכועסים: בשני הצדדים יש מי שטוענים לצדק מוחלט. בשני הצדדים יש מי שטוענים למוסריות נעלה. בשני הצדדים מדובר בקרב עקרוני על עניינים מקודשים. מכאן והלאה, השאלה היא אם צד אחד יכפה את עמדתו המאוד צודקת, או צד שני יכפה את עמדתו המאוד צודקת, או שתהיה פשרה לא נוחה לשני הצדדים. שופטי הרוב החליטו לשחרר את הרצועה.
לגלגל את המחלוקת מהם והלאה, ולתת למדינות, כלומר, לבוחרים, לקבל החלטות. הם ידעו שמשמעות ההחלטה היא שבחלק מהמדינות ינצחו המאוד־צודקים מצד אחד ובחלק אחר ינצחו המאוד־צודקים מצד שני. הם ידעו שמשמעות ההחלטה היא עליצות במחנה אחד ודיכאון בשני. הם לא ראו דרך אחרת.
רוברטס ראה דרך אחרת. הוא הציע אפשרות אחרת – ונדחה על ידי עמיתותיו ועמיתיו. הוא הציע לשחרר עוד רצועה למדינות. הוא הציע שבית המשפט יקבל את העתירה, ויכיר בחוק של מדינת מיסיסיפי, שאוסר על הפלות לאחר השבוע ה־15, אבל במקביל לא יבטל את ההחלטה העקרונית של "רו" שאישה זכאית להפיל. זה אומר נגיסה אטית, מדודה, בפסיקת "רו", אבל לא ביטול של התקדים באבחת חרב.
למה רוברטס נדחה? בעיקר משום שהעידן שאנו חיים בו איננו עידן של פשרות. נפתלי בנט ויאיר לפיד גילו את זה השבוע בכנסת. האמריקאים גילו את זה על מדרגות השיש של בית המשפט. השופט ברט קוואנו, אחד משופטי הרוב, התייחס בפסק הדין שלו לפסיקה מ־1992 – קייסי – שהייתה המשכה של פסיקת "רו".
בקייסי, שלושה שופטים שמרנים, שמונו על ידי הנשיא רונלד רייגן, אשררו מחדש את "רו", אבל החליפו את הנימוקים באופן שהרחיב את מנעד האפשרויות העומדות למדינות המעוניינות להגביל הפלות. השלושה ההם, אנתוני קנדי, סנדרה דיי אוקונר ודיוויד סוטר, רצו פשרה. הם חשבו ש"רו" הייתה פסיקה בעייתית. הם חשבו שביטולה יהיה בעייתי לא פחות.
קוואנו קבע בשבוע שעבר ש"הניסיון בתום לב של שופטי הרוב בתיק קייסי לאתר איזו דרך ביניים או פשרה שיכולים לפתור את המחלוקת עבור אמריקה" הוא ניסיון שנכשל. לכן דחה, כמו שאר שופטי הרוב, את הפשרה שהציע נשיא בית המשפט. "החיפוש אחר דרך ביניים רק ידחה את היום שבו ניאלץ להתמודד עם השאלה שאנו מכריעים בה כעת", כתב השופט סמואל אליטו בפסק הדין הקובע.
ובמילים בוטות: למה להרוג את "רו" בשלבים, נהרוג אותו במכה. השופטים מקווים, או לפחות עושים את עצמם מקווים, שדווקא ההחלטה החריפה, דווקא הפסיקה הדרמטית, תאפשר התרה הדרגתית של המחלוקת שלא מרפה. יהיו כמה שנים של מאבקים פוליטיים במדינות, ואחר כך יתקבע סטטוס קוו, כל מדינה על פי טעמה. מחלוקת ההפלות תרד מסדר היום. אשרי המאמינים.
בדרך למלחמה?
נחזור לנשיאים. דירוג של מנהיגים הוא משחק נחמד, לא מזיק במיוחד, חושף סדרי עדיפויות, מגלה כיצד פרספקטיבה משתנה עם הזמן, מלמד משהו על האופן שבו בני אדם מבינים את תפקידו של מנהיג (או תפקידה של מנהיגה). דירוג של מנהיגים מתבצע בהרבה מדינות, ובהרבה דרכים.
באתר המדד דירגנו לפני כשנה את כל ראשי הממשלה של ישראל (אם תגלשו לאתר, תוכלו לדרג אותם גם כעת - והוספנו את נפתלי בנט לרשימה). כאשר שקללנו את הנתונים, גילינו שבישראל דוד בן־גוריון, מנחם בגין ולוי אשכול מובילים את הרשימה. אחריהם בא נתניהו. רבים סבורים שהיה גרוע במיוחד, אבל רבים יותר סבורים שהיה מעולה.
כך או כך, זו רשימה שהרכיב הציבור. לצדן של רשימות כאלה, יש גם רשימות של מומחים. כמו הרשימה של סיינה. השנה דורג בה לראשונה גם ביידן. הוא הנשיא ה־46 במספר וברשימה הגיע למקום ה־19 המכובד. פחות טוב מח"י נשיאים אחרים, אבל יותר טוב – לדעת המומחים – מרוב האחרים. נאמר, מבוש האבא (מקום אחד אחריו).
נאמר, מיוליסס גרנט, גיבור מלחמת האזרחים האמריקאית, ונשיא של שתי כהונות (שניים אחריו). נאמר, ממרטין ואן ביורן, שהמציא את הפוליטיקה האמריקאית מחדש, וברא את המפלגה הדמוקרטית. המיקום של ביידן, שבקרוב יהיה אורחו של ראש הממשלה יאיר לפיד, בהחלט שווה ויכוח. אבל באופן כללי צריך לומר: דירוג של נשיא שעוד לא הגיע לאמצע כהונתו ועדיין מכהן הוא לא עניין פשוט.
נשיאים ותיקים יותר מביידן כבר הספיקו לשקוע בתודעה, ולזכות במקום יחסית קבוע. חמשת הראשונים הגיעו ראשונים בכל אחד משבעת הסקרים על פני 40 שנה. לפעמים הסדר קצת משתנה, אבל גם זה לא הרבה. פרנקלין רוזוולט דורג ראשון בכל שבעת הסקרים למעט אחד, שבו דורג שני, ולפניו ג׳ורג׳ וושינגטון, אבי האומה. אברהם לינקולן דורג ארבע פעמים שני, ועוד שלוש שלישי. וושינגטון היה חמש פעמים במקום הרביעי. ג׳פרסון חמש פעמים במקום החמישי. טדי רוזוולט דורג פעמיים שלישי, פעמיים רביעי, פעמיים חמישי.
וגם המדורגים בתחתית לא משתנים. למעט תוספת חשובה אחת מלפני ארבע שנים: דונלד טראמפ. הוא ממוקם השנה שלישי מהסוף. כמו בפעם הקודמת. המדרגים מדרגים, ובינתיים, השופטים שטראמפ מינה לבית המשפט משנים את החברה האמריקאית. מעניין יהיה לראות אם מתישהו יעלה ברשימה, או שאולי יידרדר עוד קצת. גילויי הוועדה החוקרת את אירועי ה־6 בינואר, שבהם טראמפ נראה כמי שמנסה לבטל את תוצאות הבחירות, בהחלט יכולים להפוך אותו למתחרה על מקום גרוע עוד יותר מהשלישי מהסוף.
מי שאיבד את מקומו בתחתית לטובת טראמפ הוא ג׳ורג׳ בוש הבן. בוש נכנס לחמישייה התחתית ב־2010, שנתיים לאחר שסיים את תפקידו, וכאשר המלחמה בעיראק והוריקן קתרינה עוד היו טריות בזיכרון. אבל במשאל הבא כבר יצא ממנה. זה היה שינוי משמעותי, אבל לא הבולט ביותר בתחתית.
התואר הזה מגיע לבעיטה החזקה למעלה שקיבל יוליסס גרנט. כבר הזכרנו את גרנט. השנה הוא ממוקם שניים מתחת לביידן, כמעט במקום ה־20. אבל בשלושת המשאלים הראשונים של סיינה, ב־1982, 1990 ו־1994, גרנט דורג במקום הרביעי לפני האחרון. כלומר, המומחים של שנות ה־80 וה־90 חשבו שגרנט היה קטסטרופה. המומחים של שנות ה־20 של המאה הבאה כבר חושבים שגרנט היה נשיא סביר, ואולי קצת יותר מזה.
מה קרה לגרנט? שאלה טובה, שהרי, כהונתו הסתיימה בשליש השני של המאה ה־19, כך שלא היו גילויים חדשים על מה שעשה ומה שלא עשה, וגם לא נותרו מומחים לספינים שנשלחו כדי לשקם את תדמיתו. על גרנט פשוט נכתבו כמה ספרים חדשים, עבי כרס, ששינו את האופן שבו המומחים שופטים אותו.
מנשיא של ממשל מושחת, חשוד בשכרות, מאבד שליטה, גרנט הפך לנשיא ישר דרך, אמיץ, הגון. תכונות שלפתע קיבלו משנה חשיבות. לא גרנט השתנה, השופטים השתנו. ההיסטוריה היא לא יותר מסיפור שמסופר בהווה על העבר. סיפור שמסופר, תמיד, בעיניים של מי שחי בהווה. לכן, גם אם גרנט הוא אותו גרנט, הסיפור על גרנט הוא כבר לא אותו סיפור.
כמעט בכל הדירוגים, שני המנהיגים שבאים ממש בסוף הרשימה הם מי שכהונתם הייתה האחרונה לפני מלחמת האזרחים (ג'יימס ביוקנן), והראשונה לאחר מלחמת האזרחים (אנדרו ג׳ונסון). מלחמת אזרחים נעשתה לפתע לנושא שיחה פופולרי על אמריקה. כמה בעלי טורים בישראל הציעו את האפשרות שהיא אוטוטו תפרוץ.
מן הסתם, זה היה סנטימנט של זעזוע יותר מאשר הערכה מפוכחת של תהליך שסבירותו גבוהה. איך בדיוק תפרוץ מלחמת אזרחים, בין מי למי? תומכי ההפלות ייקחו נשק לידיים כדי לתקוף את מתנגדי ההפלות? קשה לראות את זה קורה, ולו בשל העובדה ששיעור נושאי הנשק בקרב תומכי ההפלות נמוך מאוד לעומת שיעור נושאי הנשק בקרב מתנגדי ההפלות.
הנשיא ביוקנן הוא האיש שלא מנע את מלחמת האזרחים. הנשיא ג׳ונסון הוא האיש שירש את לינקולן לאחר שנרצח, ולא ידע מה לעשות בירושה. הגלישה למלחמת האזרחים היא כישלון של ביוקנן (כמובן, לא רק שלו). היציאה המקרטעת, הלא החלטית ולא נחרצת אל החיים שלאחר מלחמת האזרחים, היא כישלון של ג׳ונסון (שאחריו בא גרנט, שכבר הזכרנו). את המלחמה עצמה ניהל לינקולן. כך שעל מה שקרה לפני ואחרי המלחמה מקבלים ציון לגנאי, על המלחמה עצמה מקבלים ציון לשבח. זה לקח בעייתי למנהיג שמהרהר בשאלה איך יוכל להגיע לגדולה.
מה אפשר ללמוד מכל זה? שוותק טוב לתדמית. גרנט שיפר את מצבו, וכך גם הנשיא לינדון ג׳ונסון, שסיים את תפקידו מוכה וחבול בתקופה הסוערת של מלחמת וייטנאם, אך עם השנים אמריקה נזכרה בהישגים הרבים שלו בחקיקה בנושאי פנים. קל יותר להיראות דגול אם אתה עתיק. כמו וושינגטון ולינקולן. מה שכמובן מזמין את השאלה אם גם מישהו שמכהן בתקופה מאוחרת יותר יוכל יום אחד להיחשב למנהיג דגול. כאמור, הנשיא הכי קרוב לזמננו בחמישייה הפותחת הוא פרנקלין רוזוולט, שסיים את כהונתו (ואת חייו) לפני כמעט 80 שנה.
מנשיאי העשורים האחרונים אין אף אחד בחמישייה, וגם לא בעשירייה. ברק אובמה נמצא במקום ה־11 (אני יודע – גם על זה יש לכם מה להגיד). ביל קלינטון במקום ה־14. רונלד רייגן במקום ה־18. ושוב: זה מה שחושבים המומחים להיסטוריה נשיאותית. ואם נדמה לכם שיש להם הטיה קלה לכיוון הנשיאים מהמפלגה הדמוקרטית, קשה לומר שאתם טועים.
השבוע השתמשנו במידע ונתונים מאתר המדד, מכון סיינה, אתר בית המשפט העליון האמריקאי, וול סטריט ג׳ורנל, "ניו יורק טיימס", מכון פיו.