העיתון הזה, “מעריב”, יכול לרשום לעצמו הישג מיוחד במינו. בעיתון זה החלה הקריירה הציבורית של מי שזה שלושה ימים מכהן כראש ממשלת ישראל, ה־14 במספר ראשי הממשלה. אילו היה מישהו במערכת העיתון דאז, לפני 30 ויותר שנה, מעז להתנבא שיאיר לפיד “שלנו”, הכתב במדור “ערב ערב” הבידורי ובנו של טומי הגדול, יהיה אי פעם שר או ראש ממשלה, היו מיד מציעים לאשפז אותו. “מה לפלייבוי הזה ולפוליטיקה?”, היו מטיחים בו. מילא אביו, טומי, אבל יאיר?
ואכן, אחרי 44 שנה של עבודה במגוון תפקידים במערכת “מעריב”, יוסף טומי לפיד, השנון, המבריק, המוכשר, שגם כיהן כמנכ”ל רשות השידור, קם ועשה מעשה. וכך הצדיק את חציית הקווים מעיתונאי לפוליטיקאי, מכתב בכנסת לחבר הכנסת: “עיתונאי הופך אירועים למילים, ופוליטיקאי משתדל להפוך מילים למעשים”. ועוד הסביר: “אתה לא יכול להיות עיתונאי עשרות שנים מבלי לחוש תסכול נוסח הכלב נובח והשיירה עוברת. אתה כותב וכותב, מבקר ומציע, אבל השלטון בשלו, עושה כטוב בעיניו. ככל שאני מכיר את החיים הפוליטיים בישראל ואת הפוליטיקאים, הרי דבר אחד הוא לכתוב עליהם ודבר אחר הוא להתנסות בכל האינטריגות ומשחקי הכוח. אני לא מצטער על שעברתי לצד השני של המתרס”.
את המעבר עשה טומי לפיד כשהוא כבן 67, גיל מבוגר מאוד עבור פוליטיקאי שאפתן. הוא הביא עמו את חוכמתו וניסיונו גם כאיש ציבור, ביטחון עצמי ואמונה שצריך לשמור על ערכי ישראל כמדינה “יהודית, ציונית וחילונית”. הקים מפלגה, היה שר משפטים וכמובן חבר הכנסת עד להתפרקות מפלגתו בינואר 2006. על בשרו למד כמה הפוליטיקה אכזרית ומסובכת.טומי לפיד טיפח את בנו יאיר, שגם עבר מסלול דומה למדי, עם קיצורי דרך. תחילה בתקשורת (“מעריב” ומראיין טלוויזיוני, וגם סופר) וקפיצה נועזת למים הפוליטיים, כשהוא בן 49. אביו הנערץ כבר לא היה עמו. כל הופעה פומבית של טומי חד הלשון משכה תשומת לב, בוודאי כמרואיין בוטה בטלוויזיה.
אדם בלתי צפוי. במידה רבה דומה לו אביגדור ליברמן יבל”א, שמצהיר על עצמו כאיש הימין הז’בוטינסקאי מצד אחד וכלוחם ללא פשרות במחנה החרדי. טומי עצמו התבטא פעם בכנסת כי “אילו ז’בוטינסקי היה בא לפתע למליאת הכנסת, הוא היה מתיישב בספסלי 'שינוי'”, וזאת כדי להקניט את אנשי הליכוד.לעומת אבא טומי הבוטה, יאיר הוא צ’ארמר, מחייך לכל עבר. פרט לרקורד עיתונאי בן 20 שנה וניסיון פוליטי, הוא לא מביא איתו לתפקיד הרם שאליו חתר בהתמדה שום ניסיון ומשקל מנהיגותי. חסר תעודת בגרות, שירות צבאי ב”במחנה” והקמת מפלגה חדשה “יש עתיד”, כמו “שינוי” של אביו, ועוד שנה כ”ראש ממשלה חליפי” – הוא נכנס ללשכת ראש הממשלה. לתפקיד זה חתר האב, אבל לא הצליח להגיע לראש הפירמידה.
בהתאגדות האינטרסנטית תחת הסלוגן “רק לא ביבי”, הצליח מי שעמד בראש מפלגה בת שבעה מנדטים להשתחל לתפקיד הרם ולדחוק את מי שזכו במנדטים רבים ממנו, “יש עתיד” של לפיד ו”כחול לבן” של גנץ. אכן, להיות ראש ממשלה עם 16 מנדטים זה כבר יותר הגיוני, אבל מי מחפש היגיון בפוליטיקה הישראלית, שבה המפלגה הגדולה, בת 30 מנדטים, נשלחת לאופוזיציה?
בארבעת חודשי ממשלת המעבר שלו ינסה לפיד ללמוד מכשלי קודמו ולהציג חזות ממלכתית ובוגרת. השאלה היא אם פרק זמן זה, עד לבחירות ב־1 בנובמבר, יספיק לו למצב את מעמדו, כמתחרה שווה לבנימין נתניהו. עצם כהונתו אולי יעלה את יוקרתו ומעמדו בציבור, וקודם כל בסקרים, ובלבד שלא יעשה טעויות. הוא יורש ראש ממשלה שבקדנציה הקצרה שלו דבר מכל ההבטחות לא קודם. להפך: זו הייתה שנה של הפגנות והתייקרויות, של טרור רצחני ורציחות בחברה הערבית, של מגיפה מתעצמת ואבסורד שלטוני. המריצה הועמסה בשלל הבטחות ועקרונות שנזרקו לאשפה. ולפיד נשא באחריות לכל אלה לא פחות מבנט.
אב ובנו. עיתונאים ופוליטיקאים. יוצאי מערכת “מעריב”. כמו גאולה כהן, משה שמיר, אריאל וינשטיין, זכרם לברכה, וגם הח”מ. עיתונאים דעתנים מתאימים לפוליטיקה אף יותר מאלופים ורבי אלופים במיל’. השאלה היא איזה מטען אידיאולוגי הם מביאים עמם ממערכת העיתון למערכת השלטון. האם העיתונאי לשעבר, ראש הממשלה לפיד, יצליח להפוך מילים לאירועים, דיבורים למעשים? האם בארבעת חודשי כהונתו – התקופה הקצרה ביותר בין ראשי הממשלה – המצב הכלכלי, המצב המדיני והמצב הביטחוני, אם לא יוטבו, לפחות לא יורעו? אגב, לידיעת יאיר לפיד: אביך טומי התנגד בחריפות להגשת אישום על שחיתות נגד ראש ממשלה מכהן ותמך בחוק הצרפתי.