אלמלא הייתי עדה בעצמי לסיפור הבא, הייתי משוכנעת שהוא מומצא. על המיטה בבית ההספדים שכב הנפטר. בני משפחתו הלומי היגון ניסו לעכל את המתרחש. רק שעות ספורות לפני כן קרה האסון, ובירושלים, כידוע, אין מלינים את המת. בום טראח, היה אדם ואיננו. "תגידי", מרפק אחד מבאי הלוויה את אחת מבנות המשפחה, "את יודעת מה קורה עם הקרקע שלו בצפון?". בום טראח, היה אדם ונשכח.
זו כמובן הייתה יכולה להיות ראשיתו של קרב ירושה עקוב מדם, אבל בשביל קרב, כידוע, צריך שני צדדים, ופה צד אחד היה בן תרבות, יש שיאמרו אהבל, שהחליט לסגת. פשוט לשקוע בעצבונו ובאבלו ולנסות לאסוף את השברים עד כמה שאפשר. הצד השני, לעומת זאת, שעט אל עבר מה שנותר ורמס בדרך כל בדל של כבוד לחיים ולמנוח. הצוואה שהתגלתה אחר כך, אגב, השאירה הרבה מאוד לסתות שמוטות. לסתות שמוטות הן חלק בלתי נפרד מסיפורי צוואות.
הנה עוד סיפור אמיתי על גברת אחת שהשאירה גם היא צוואה חתומה ומאושרת כדין. את השמות ואת הפרטים כמובן שהרשיתי לעצמי לטשטש: "לאחייניי גילי ורוני אני מורישה בחלקים שווים את כל הנכסים, החשבונות, הרכב והבתים שלי", כתבה המנוחה. "לאחיינית שלי יעל אני מורישה שקל (כן, שקל אחד בלבד). היא לא באה לבקר אותי ולא התעניינה בשלומי. החנופה שלה מעת לעת לא הועילה. החלטתי לא להשאיר לה דבר".
גם האדם הנכבד שהתעניין בשווי הקרקע בזמן הלוויה, שאותו אני מכירה למרבה הצער, וגם יעל שאיני מכירה, חולקים את אותו הדבר בדיוק: שניהם לא ידעו מה כתוב בצוואה של האנשים שהם בנו עליהם. האופק הירושתי שנראה מבטיח, התפוצץ להם בפרצוף.
מעת התגבשותו של עם ישראל, הוקדשה מחשבה לרגע שאחרי. התשובה לשאלה איזו נחלה יקבל איזה שבט היא דוגמה אחת בלבד. רק שלא יריבו ביניהם. אבל השיעור, כך נדמה, לא באמת הופנם. לאן שלא נביט, הם שם: שברי שברים של משפחות ובתים מוחשכים בגלל קרב שלא נגמר על הירושה.
הנה כותרות ספורות מהזמן האחרון: סכסוך ירושה סביב נכסי רבנים שהלכו לעולמם והשאירו הנחיות סתומות בלי פירוש או פשוט הנחיות שלא עמדו בציפיות; סכסוך ירושה בעקבות נישול הילדים לטובת מאהבת שזכתה בכל הקופה, כי כפי שטען שלמה המלך, יש דברים שלעולם אי אפשר להבין, כמו למשל "דרך גבר בעלמה"; צוואות שעוררו איבה לדורות בין האחים בגלל חלוקה לא שווה, וצוואות שגילו שהמנוחים פיזרו את כספם לכל עבר לפני מותם, אבל החזיקו את כולם קצר עד הרגע שאחרי האחרון.
זו אולי בחירה תמוהה, לכתוב על נושא כזה בטור אישי, אבל על מה אני כותבת אם לא על החיים, ומה הם החיים אלמלא המתים? אני שואלת בכנות אנשים סביבי: תגיד, הכנת צוואה? רובם מתחלחלים מהשאלה. היא מזכירה להם שמתישהו הם ילכו פייפן, ומי רוצה בכלל לחשוב על זה. מתי מעט (סליחה על משחק המילים העלוב) עונים ישר ולעניין.
אני אספנית של תשובות. י', למשל, סיפר לי שכבר כילד נחשף בארץ הולדתו רומניה לסיפור מתגלגל על רב שציווה לטמון אותו בבוא יומו כשידיו חשופות מחוץ לחלקה. שלא יגידו שלקחתי איתי משהו, אמר. גם י' עצמו נוהג כך. הוא שיתף בגאווה שאת מה שיש לו לתת לילדים, הוא מעדיף לתת להם בעודו בחיים. אחרי שהפקיד את הצוואה אצל נוטריון, עדכן את ילדיו שהיא מוכנה וסיפר להם בדיוק מה נשאר להם. "מה נראה לך, שאני רוצה שהם יחכו שאני אתפגר?", הוא שואל בגילוי לב. כמוני, הוא שמע לא פעם על ילדים שקונים בתים בתקווה שיום אחד קרן השפע תשתחרר. יום אחד, כלומר כשהוריהם כבר לא יהיו פה.
ר', שמוכנה גם היא לדבר בכנות על הנושא, מסכימה. "צריך לתת לילדים כשהידיים חמות", היא אומרת, "אבל רצוי להשאיר סכום כסף כדי להזדקן בכבוד. בלי כסף אין כבוד. תוחלת החיים התארכה, ורק מעטים מסיימים חייהם בנשיקה שמעבירה אותם לעולם הבא. הזקנה מביאה איתה מחלות המלוות בצרכים יקרים.
חשוב לדעת כי ילדים, כהרגלם, נהנים לקבל, אבל כאשר הוריהם זקוקים למימון כלשהו בעת זקנתם, מסתבר שבזבזו את כל מה שקיבלו ואין להם איך לעזור. לא מאחלת לאף הורה ליפול על חסות המדינה. והכי חשוב: שהילדים יידעו מראש מה כתוב בצוואה ואיפה היא נמצאת".
אולי לא קל לדבר על צוואות, אבל קריטי. בלי מלודרמות מיותרות, כחלק מריטואל החיים. נתינה נקייה שתכליתה דבר אחד: לעשות שלום לעתיד. עכשיו שיהיו חיים ארוכים וטובים.
המלצתרבות
התערוכה הרב־חושית "KLIMT - כשמדע פוגש אומנות" מגיעה לראשונה לישראל וחושפת את עולמו של הצייר גוסטב קלימט, עם מופע של ציוריו ב־360 מעלות בליווי אורות וצלילים, מוצג תלת־ממדי בטכניקת אנאמורפוזה של "הנשיקה" ומתחם מציאות מדומה שעובר בין יצירותיו המתעוררות לחיים. עוד בתערוכה לכל המשפחה: פעילויות מדעיות, סדנאות והדגמות.
מדעטק, המוזיאון הלאומי למדע, טכנולוגיה וחלל בטכניון. 80 שקל. הכניסה חינם עד גיל 5. klimt.madatech.org.il
צילומים: אינג אימג', Javier Naval