לאחרונה נשמעת כלפי רעיון האחדות טענה מזלזלת, שאחדות היא כאילו ״מנוגדת לאידיאולוגיה״, והאידיאולוגיה היא זו שצריכה להוביל את הפוליטיקה. בעולם מושלם האמירה הזו הייתה נכונה, רק שהעולם, מה לעשות, מאוד לא מושלם.
עם ישראל קשה העורף תקוע כבר כמה שנים בפיצול שלא באמת יוביל להכרעה, והיינו צריכים להבין את זה כבר באפריל 2019. אבל הפוליטיקאים, מה לעשות, רוצים הכרעה חד־משמעית ומתרצים את רצונם ב״אידיאולוגיה״. ההבדלים הקטנים מוקצנים למען התעמולה, מתוך מחשבה מוטעית שזה מה שיביא את השלטון. אולם במציאות, בין מפלגות המיינסטרים אין כל כך הבדלי אידיאולוגיה.
קחו למשל את אידיאולוגיית הימין שמוזכרת שוב ושוב כאמצעי להלהטת ההמונים. מטרתה האמיתית היא להשיג מנדטים, לא ליישם. הרי אנחנו רואים מה קורה בפועל. חצי יובל עבר מימי רבין ופרס והסכמי אוסלו, ומאז כל מי שהגיע לכס ראש הממשלה הבין שמה שרואים משם - לא רואים מכאן. לכן מבטיחים בנייה מואצת אבל מקפיאים, מבטיחים ריסוק חמאס אבל משלמים, מבטיחים פינוי חאן אל־אחמר אבל נשארים, מבטיחים סיפוח אבל עושים שלום, ומבטיחים D9 למרות שמבינים שזה לא באמת אפשרי.
עצוב, אבל ההנהגה הפלסטינית הוכיחה את דבקותה בטרור ובזכות השיבה, ועייפה את כולם. את העובדה שאידיאולוגיית השמאל ההיא כבר אינה מעשית, רוב רובו של העם הבין מזמן. כל שנותר ממנה הוא קומץ הזוי שנע בנוסטלגיה חסרת אונים בין קשקושי מרצ ללאומנות הערבית של המשותפת. אבל את העובדה שאידיאולוגיית הימין אינה מעשית חלק ניכר מהעם טרם הבין, ולכן חשוב להדגיש אותה לפני מערכת הבחירות החמישית.
הפוליטיקה הפכה ערמומית מדי, עוד הרבה לפני הכתרתו של ראש ממשלה עם שישה מנדטים. היא קיימת פה כבר תקופה באינספור קומבינות מפוקפקות, התעלמות מהבטחות, הפרת הסכמי רוטציה, ומתן ערבויות נכלוליות שלא שוות דבר.
העניין הוא שהפוליטיקה נכלולית גם כשהיא טוענת שהיא משווקת אידיאולוגיה. הרי ממילא השמאל הפוליטי כבר אינו קיים כי הוחלף במרכז הפוליטי, וממילא כל דיבורי ה״ימין על מלא״ הם לא אמיתיים. צועקים ימין, אבל מיישמים מרכז על מלא.
אז על מה אנחנו רבים?
לכאורה לריב זה לא כל כך נורא, אבל לאורך זמן ויכוחי הסרק האלו מזיקים מאוד. הדיבורים הולכים ומקצינים כדי לייצר מנדטים, ובדרך נרמסים שיח המיינסטרים, הממלכתיות, ובעיקר ההסכמה הישראלית הבסיסית שעליה כולנו מגדלים כאן ילדים.
האידיאולוגיה האמיתית השלטת היום היא אידיאולוגיית מנדטים. לאורך זמן אי אפשר לנהל עליה מדינה. אי אפשר להמשיך להיגרר לקצוות, פשוט כי אי אפשר להמשיך לממן מגזר חרדי לא יצרני שהולך וגדל, או חברה ערבית שמנהיגיה לא באמת רוצים להשתלב.
הפוליטיקה הזו משרתת בעיקר את עצמה. היא אמורה לשרת את האידיאולוגיה, אבל הפסיקה לעשות את זה מזמן, משיקולים צרים ואינטרסנטיים. חוסר שיתוף הפעולה שהגענו אליו פוגע בכולם - גם בימנים. לראיה, הצבעות הליכוד והחרדים בשנה האחרונה נגד תקנות איו״ש, נגד חוק האזרחות, נגד חוק ״ממדים ללימודים״.
זה כבר מזמן לא אידיאולוגי, זו כוחנות ריקה שלא מיטיבה עם מדינת ישראל בשום צורה. הלכנו עם זה רחוק מדי, ויש כאן עדיין כוחות די חזקים שרוצים להרחיק לכת עם זה עוד קצת. צריך להגיד להם די.
המחלוקת הנוכחית האמיתית היא מי עדיף כסחטן של המיינסטרים - החרדים או הערבים. אבל למה בכלל הגענו למצב שבו המיינסטרים צריך להיסחט ככה? המסקנה היחידה היא שבעת הזאת, אחדות היא בהחלט אידיאולוגיה.