השבוע היה לי ויכוח מר עם חבר על טרנד העצמת הנשים. לא על הסמינרים חובקי העולם או על ההרצאות העסקיות המעמיקות, הוא לא זעם על קבוצות התמיכה המכובדות או על המקומות שנותנים הכוונות מקצועיות לנשים בתחילת דרכן העצמאית. הכעס שלו, שכמעט היה בלתי ניתן לריסון, הופנה כלפי טרנד משפטי ההעצמה לנשים שמעטרים סטיקרים, קלפים ומחברות. ״נראה לך שגבר יקנה כזה דבר?״, הוא שאל בהתרסה. ואני עניתי שרוב הגברים שאני מכירה יפנקו את עצמם בעניבה של מותג או בעט יוקרתי. ״וזה לא אקט מופלא של הדחקה גברית מצויה?״, זרקתי. לזה הוא סירב להגיב.
את משפטי ההעצמה בנוסח ״מותר לך" או "תאהבי את עצמך״ כל אחת יודעת ושיננה עוד מילדות, אבל איכשהו אנחנו שוכחות מיד. יש לי שלל סטיקרים ומגנטים על המקרר, בחדר העבודה, על דלת הכניסה ואפילו אחד קטן מוסתר ליד המיטה, שמזכיר לי שזה בסדר להיות לפעמים לא בסדר, ותודה שהזכרתי את זה לעצמי שוב כרגע.
״את בטח לא צריכה את זה״, המשיך, והוסיף רגע לפני שפרץ ריב גדול יותר, ״ואף אישה חכמה אחרת לא צריכה, כי אין בזה היגיון״. כך, החבר האהוב שלי המשיך להתווכח במהלך הנסיעה במכונית, ואף הלך והאדים בניסיון להבין ״מה לא בסדר איתכן, נשים מופלאות, חזקות ומוצלחות שאתן״. ואני, במקום להיכנס בו מהעלבון הפרטי שלי ומתוך עלבונן של כל מי שתולה לעצמה מסרים על המקרר, עניתי בקור רוח: ״אבל בסוף, מה שמשנה זו התוצאה, לא?״.
פאוזה קטנה ושיר של שלמה ארצי (כן, אני אוהבת את שלמה ולא מתביישת כמותכם להודות בזה). הוא לא השתכנע לגמרי, אולי קצת, ורק אחרי שסיכמנו שכדי לעבור את המסע הזה על כדור הארץ בצורה המיטבית, אנחנו צריכות לעשות הכל ולנקוט כל אמצעי, ולו המופרך ביותר, שעושה אותנו מאושרות, או מאושרים. כי גם לגברים מגיע.
והנה, אחד ההבדלים המשמעותיים בין נשים וגברים, שאני תוהה אם אי־פעם יהיה בר־גישור: היכולת להתחבר באופן אוטומטי למשפט הפשטני ביותר, למשל זה שהאיש מהמכולת זורק לך בזמן שהוא מעמיס באצבעות שחורות מפתיחת סחורה מאובקת, את הרכישות שלך לשקית. האיש מהמכולת הוא לא קופאית אקראית מהסופר שמתחלפת עם המשמרות ומעבירה מוצרים על אוטומט - הוא כבר מכיר אותך. יודע מתי את בזמן הזה של החודש (נראה לי שאפשר כבר לומר את המילה "מחזור" בגאון, לא?) וקונה שוקולדים בכמות גדולה יותר. מתי שברו לך את הלב ואת מחפשת נחמה בצ׳יפס מיובש בשקית (כל אחת והדרך שלה להתמודד ברגעים האלה), ומתי את בדיאטה, כי ״באמת, וואו רואים שרזית״ (לפרטים נוספים בפרטי).
האיש מהמכולת יודע לאבחן מצבים נפשיים ברגע וגם לשתף אותך בחוכמת הרחוב שספג ממפגש של עשורים על עשורים עם סוגים שונים של בני אדם. קונפוציוס השכונתי, זה שבשעות שבהן אין לקוחות יושב על כיסא עם ריפוד קצת קרוע, שחתיכות ספוג צהובות יוצאות ממנו, ממולל סיגריה ביד וקורא ״למה את לא מחייכת? העיקר הבריאות, תאמיני לי״. ואת מקשיבה לו.
לפעמים עולה לחלוחית בעינייך, מכיוון שהוא קלע בול לשאלה ששאלת את היקום וחיכית לתשובה עבורה. לפעמים הוא מרגיז אותך ואת מסננת בלב: ״איזה אידיוט, מה הוא מתערב״. אבל אחרי שאת מכינה לעצמך שוב קפה בבית, מנסה להסדיר נשימה ולהתעלם מהרעש מבחוץ, את מבינה שאי אפשר לחמוק מהמציאות, מהמראה שהאיש מהמכולת מציב בפנייך. קחי אחריות על החיים שלך, כי הם קודם כל שלך, ולא של אף אחד אחר.
החבר ההוא, שרב איתי על נחיצותם של פתגמי העצמה שאנחנו תולות על המקרר, התרכך כשאמרתי לו שאני אוהבת לתלות על המקרר גם ציטטות משירים ומשפטים של פילוסופים מפורסמים. ״אתה יודע מה?״, הוספתי, "אפילו איינשטיין אמר משפטים פשטניים שאנחנו לא מפסיקים לצטט, אפילו לא בהקשר המדויק. אז גם איינשטיין היה טיפש?".
אתמול, כשנכנסתי לקנות כמה מצרכים, ההוא מהמכולת אמר לי ״אל תיתני להתנהגות של אנשים אחרים להוציא אותך מהשלווה הפנימית. מכירה את הדאלי? סלבדור?", הוא הוסיף, והתכוון לדלאי לאמה כנראה. אבל מה זה משנה. יצאתי משם וחייכתי.