לישראל מן הרגע הראשון לא היה סיכוי בפרשת שירין אבו עאקלה. חודשיים אחרי שנהרגה בג'נין, נחתמה הפרשה הזו השבוע סופית בדוח רשמי של ממשלת ארצות הברית. אף שהפלסטינים השמיעו ביקורת חריפה כלפי המסקנות, הם צריכים להיות מרוצים. במגבלות האירוע, כמובן.
מרגע מותה הטרגי באותו בוקר של 11 במאי ועד יום ראשון השבוע, שבו פרסמה מחלקת המדינה את מסקנותיה, הצליח הצד הפלסטיני בכל המטרות שסימן לעצמו: להפליל את ישראל, לבנות את דמותה של אבו עאקלה כמודל נשי לאומי ולהראות לכולם את מציאות החיים בשטחי הרשות. זה היה רגע נדיר שבו עיני התקשורת העולמית מתמקדות בסיפור, והרשות ניצלה אותו עד תומו.
כפי שפורסם בסוף השבוע שעבר, האמריקאים ביקשו וקיבלו מן הרשות את הקליע שהרג את העיתונאית. הבדיקה נעשתה בישראל בנוכחות מומחים ישראלים. היא לא בחנה את הקליע עצמו בלבד, אלא כללה גם חקירת שטח של כיווני ירי והתנהלות הכוחות. בסיומה דחו האמריקאים את העמדה הפלסטינית כי אבו עאקלה נורתה במכוון בידי צה"ל, ובעצם הוצאה להורג.
על הקליע אמרו כי הוא הושחת ברמה כזו שאינה מאפשרת לשייך אותו לכלי הנשק שממנו נורה. את העיקר הסתירו במשפט אחד בדוח. "סביר כי אש שנורתה מעמדות צה"ל אחראית למותה של אבו עאקלה", כך נכתב. הנה כי כן, גם הם, בניסוחם הדיפלומטי, מניחים כי ישראל מאחורי מותה.
הדוח האמריקאי מצטרף לחקירות שביצעו ה"ניו יורק טיימס", "וושינגטון פוסט" ו־CNN. שלושתם קבעו כי צה"ל ירה את האש שהרגה אותה. גם תחקיר אל־ג'זירה, שהביא בשידור חי עדים שניצבו לידה, הטיל על ישראל את האחריות. כלי התקשורת החשובים בעולם התיישרו עם המסקנה. עתה באה מחלקת המדינה והעניקה הכשר לטענה, אף אם מרומז.
הרשות הכריזה בתגובה כי היא מצפה מוושינגטון להפללה מפורשת של ישראל, ומאחר שזו נעשתה בהיסוס, בכוונתה ללכת עם הסיפור לבית הדין הבינלאומי הפלילי. אבל הפלסטינים לא באמת צריכים את האג. הם ניצחו בסיפור הזה מראשיתו, ובאדיבותה של משטרת ירושלים, אחר כך אף הוגבר ניצחונם. ניצחון של עניים, כמובן. לא רק את ישראל הם הביסו, אלא גם את חמאס, המובילה במחנה הפלסטיני את הקמפיינים הציבוריים, שאף ניסתה לרגע לרכוב על הפרשה.
שירין אבו עאקלה הייתה עוד בחייה מודל לאישה הפלסטינית. עיתונאית חומלת, מסורה למשימתה, שטרחה במשך 25 שנות עבודתה באל־ג'זירה להשמיע את קולם של החלשים, והנה באו הישראלים, לכאורה, והשתיקו אותה. לפלסטינים יש מיתוסים, אבל לא מהסוג הזוכה להסכמה כה רחבה, ודאי לא מן המין הנשי.
סיפורה של אבו עאקלה עשוי מחומרים מושלמים של בניית מיתוס, ואין פלא כי הפכה כמעט בן לילה למודל הערצה. מיתוסים, כידוע, הם האויב הגדול ביותר של העובדות. על כן הסיפור הזה מנוי וגמור. גם אם יבוא פלסטיני כלשהו עתה או בעתיד, ויוכיח באותות ובמופתים כי הוא ירה לעברה בטעות והרגה, דבר לא יקעקע את עוצמת האהדה כלפיה ברחוב הפלסטיני ובמדינות ערב. אף לא בדיקה בליסטית חדשה או חקירה אמריקאית, תהיה אשר תהיה.
אבל לא משום כך הפסידה ישראל כבר מהרגע הראשון. היא נוצחה במערכה הזו, כי אין דרך נאותה להתמודד עם המציאות כאשר אתה שולט על עַם אחר. המצב הזה מחייב את הנשלט להתנגד בכוח, והתנגדות מולידה בהכרח אסונות. משני הצדדים. טובי המסבירים לא יוכלו להצדיק באופן משכנע שליטה ישראלית על אחרים.
הרשות הסתערה על הפרשה מן הדקה הראשונה, לא משום שמערכת ההסברה שלה טובה יותר. היא הסתערה כי בסיפור הזה טמון עבורה כל מה שהיא מנסה לעשות במשך שנים. להראות את המציאות ואת השלכותיה על חיי היומיום. ישראל טענה, ובצדק, כי מחבלים פועלים נגדה, וכי זכותה ואף חובתה לסכל את מזימותיהם. הבעיה היא שכאשר העולם רואה בך גליית, מעטים יאמינו כשתצעק כי שמך דוד.
לקראת חומוס בריאד
לעומת הערוץ הפלסטיני הקפוא, במסלול עוקף רמאללה העניינים תוססים. שני פרשנים צבאיים, יואב לימור ("ישראל היום") ואלון בן דוד (ערוץ 13) נחתו בריאד, בירת סעודיה, והורשו להלך בחופשיות ברחובותיה. כמנהג המבקר הזר, הם נכנסו למסגד, פקדו שווקים, ישבו במסעדות ופטפטו עם עוברי אורח. ביקורם תואם בידי גורמי ביטחון משני הצדדים, והוא נועד לשגר מסר מדיני. כך מאותתים הסעודים לציבור שלהם, לאמריקאים ולשכנים, כי ישראלים רצויים בבירתם.
וושינגטון הייתה שותפה סמויה לביקור השניים, ולא במקרה, הוא הוצא אל הפועל לקראת ביקור נשיא ארצות הברית באזור. ביידן ינחת כאן בשבוע הבא, ומירושלים ימשיך לסעודיה. בבואו לשם, הוא לא ייחפז לדרוש ממארחיו נורמליזציה עם ישראל. באמתחתו מטרות חשובות הנוגעות ליחסי החוץ והסחר הבינלאומיים של ארצו. למשל, להגביר את קצב ייצור הנפט, כדי להפחית ממחירו, שהאמיר מאז המלחמה באוקראינה. נוסף על כך, ישאף ביידן להתפייס עם יורש העצר, מוחמד בן סלמאן, הזועם על קירובה של קטאר יריבתו אל לבה של וושינגטון. ירושלים ויחסיה עם ריאד יימצאו, אם כן, במקום צנוע ברשימתו.
משום כך, וגם בגלל הסתייגותה של סעודיה, יהיה זה מפתיע אם יוליד ביקורו הסכם סנסציוני לכינון יחסים עם ישראל. לסעודיה, כשומרת המקומות הקדושים, קשה להפשיר את יחסיה עמנו ביום אחד, כל עוד הבעיה הפלסטינית לא נפתרה ואל־אקצא מצוי בשליטה ישראלית. אבל הם זקוקים לישראל כשותפה מרכזית במאמצים ארוכי השנים לרסן את איראן ואת הקיצוניות הדתית. על כן הם בחרו לעשות זאת באופן שונה מאחיהם, איחוד האמירויות ובחריין. באמצעות חימום הדרגתי של המגעים דרך מחוות והסכמות זהירות.
אין זו הפעם הראשונה שבה עיתונאים משמשים בידי גורמי ממשל להפגנת רצון טוב בין הצדדים או קידום מטרה דיפלומטית. במהלך שיחות השלום עם סוריה, באמצע שנות ה־90, הציעה ישראל כי שר החוץ הסורי, פארוק א־שרע, יתראיין לכלי תקשורת ישראלי. הסורים הסכימו, וראיון ראשון מסוגו עמו שודר בערוץ 1. לאורך השנים ניצל נשיא מצרים, חוסני מובארק, את יחסיו עם התקשורת הישראלית להעברת מסרים להנהגה בירושלים לעיני הציבור בישראל. ערב הסכמי אברהם, טרחו האמריקאים לדחוף בכירים בחריינים ואמירותים לדבר לתקשורת הישראלית.
מה שמעניין בביקור השניים בריאד הוא אדישותה היחסית של התקשורת הישראלית. בעבר, עיתונאי ישראלי שנחת באופן בלעדי בבירה ערבית שאין עמה יחסים גלויים, היה נקרא מיד להתראיין בידי שורה של כלי תקשורת מובילים. ביקורם של לימור ובן דוד נמחה בשטף החדשות היומיומי, אף שזרם החדשות לא כלל אירועים דרמטיים במיוחד השבוע. ואין זו מדינה ערבית נידחת. סעודיה היא החשובה במדינות ערב, נותנת הטון בכל מהלך חשוב במרחב הערבי והאזורי.
אפשר למצוא באדישות הזו טוב ורע. רע, כי היא מבטאת בצורה מיטבית כיצד הפכנו קהים לאירועים מרגשים. אין גוונים, הכל אותו דבר. ביקור חלוצי של עיתונאים בכירים בסעודיה יתקבל כמעט באותה התרגשות שבה יסוקר ריב מתוקשר בבית "האח הגדול". ויש בה גם מן הטוב, כי התרגלנו. שדרוג יחסים עם מדינה ערבית במפרץ, או לפחות איתותים חמים ממנה, כבר אינם אירוע שיש להזדקף בדום מתוח ולהכין את הדגלים בגינו. הוא נתפס כאן כשגרה של יומיום.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל