תשעה אנשים הגיעו לטרמינל מס' 3 בנתב"ג ב־03:30 בבוקר. המכנה המשותף לכולם היה חרדה מהתור לבידוק הביטחוני, שהגיע כבר עד נווה מונוסון. ארץ זבת חלב ודבש, אבל כולם רוצים לברוח ממנה, כמה שיותר רחוק. דני היה האחראי שלנו לעקוף את המבול האנושי, הוא תיאם עם מישהו שמכיר מישהו.

"דני, אז מתי מגיע הבנאדם?", שאלתי אותו. "הוא מתעכב, אבל בארבע וחצי הוא יגיע". הטיסה שלנו לבאטומי היא ב־06:25. "אוקיי, ארבע וחצי", עניתי לו, "בדוק אנחנו באיחור, אפשר להזמין כבר מוניות הביתה. אין לנו סיכוי". אבל הבנאדם של דני הגיע ומשך אותנו במבוכים של הטרמינל עד לשיקוף. "יאללה, חבר'ה, מפה זה עליכם". היו שם 5,000 איש ואישה קללללל.

החלטנו להתפצל ולהיפגש בכניסה לדיוטי פרי. אחרי מקצה נשימות כדי להסתגל לדיכי, בחרתי בתור של הנכים, כי בכל זאת יש תעודה, רק שהתעודה באוטו והאוטו לא כאן. לבשתי את הפוזה של המסכן ופניתי לאחראית על התור. "יש לי תעודה, היא באוטו, את יכולה לבדוק לפי תעודת זהות שלי, הנה התעודה". הפנסיונרית הקשישה לא התרשמה.

"מה אני נראית לך, ביטוח לאומי? איזה לבדוק ואיזה נעליים. יש תעודה - אתה בתור, אין? אתה לא בתור". כבר ויתרתי, אבל הגיע מנהל במקרה, ופנה אליי. הסברתי לו והוא שאל: "איפה אתה נכה? אני לא רואה עליך". הסברתי לו שבירך, הראיתי לו אפילו את הצלקת מהניתוח, והוספתי "גם בראש אני נכה". הוא חייך וענה: "את זה רואים, בעיקר שומעים". אבל זו הייתה בחירה שגויה. כי נכים בדרגות קשות כמו קטועים ומשותקים מקבלים זכות קדימה, וטוב שכך, והתור אטי מאוד. תכלס ב־06:10 סיימתי את כל ההליכים והגעתי לשער היציאה.

נכון שרכשנו כרטיסים באל־על, אבל המוביל הלאומי שלנו מכר אותנו בזול לחברת צ'ארטר צ'כית, שהגיעה לנתב"ג עם עגלה מעופפת בת 40 פלוס. הדייל דרש שנאפסן את הטרולי, אף שתנאי הרכישה דרשו טרולי. "המטוס קטן, אדוני", הוא הסביר.

"לא מבין בזה, אדוני", השבתי. "מבחינתי הייתם צריכים להגיע עם אנטונוב, לא עם הסמרטוט המעופף הזה. אין סיכוי שאפקיד בידיכם את התיק, כי הוא לא יגיע ליעד. אני רואה אותך ואת הקשישוניות בצוות, אז אין מצב. תגיד, בצ'כיה עד איזה גיל אפשר להיות דייל/ת? יש לכם פרמדיק על הטיסה? אני רואה כאן שתי דיילות בנות 80 קללל, לא מסוכן להן?".

הוא העביר אותי. יגאל, דני ואני רכשנו מראש כרטיסים למושבים ליד דלת החירום, אבל יוסי סתומיאן רצה גם. הוא פנה לדיילת, הצביע על שורה סמוכה וסימן שהוא רוצה לקנות את המושב. נתתי מרפק ליגאל ואמרתי לו: "הנה מתחיל סרט קומי. ואתה חשבת שלא יהיו פארטיות איתו".
הדיילת דיברה עם יוסי באנגלית: "האם אתה דובר אנגלית?". "יסססס".

"האם אתה קורא אנגלית?".
"יסססס".
אני כבר זחלתי על הרצפה מהצחוק. "האם אתה יכול לקרוא לי את כל המילים שכתובות בסמוך לידית?", שאלה הדיילת.
"יססס".
"אוקיי, אני מחכה שתקרא".
יוסי המשיך להביט בה ואמר "יסססס".

אני כבר לא יכולתי, כי בכיתי מהצחוק. יגאל ודני רטטו, כי בהצגה כזו הם עוד לא היו. הדיילת הביטה בו ופסקה "אתה לא יכול לשבת ליד דלת חירום"; ומאחר שהמושב שלו כבר נתפס באוטובוס המעופף, הושיבו אותו על 195 הס"מ שלו בין שני גרוזינים ששקלו כ־150 קילו ליחידה.

אין שתייה ואוכל במטס הכבוד הזה. בקבוקון מים ושקית קרקרים מתקופת מלחמת ההתשה. הייתי בן 11־10 בתקופת המלחמה, אז אני זוכר. הסיוט הסתיים ונחתנו בבאטומי. החלוקה התבררה לי מיד. רוב מוחלט מהתיירים מארץ הקודש מגיע לקזינו, ויבכה בדרך חזרה.

יש גם צדיקים כמו החברים שלי ששומרים עליי שלא אכנס לקזינו, ונכנסים לשחק רק אחרי שאני נרדם. בארוחת בוקר אני מתחפש לשרלטן פסיכו־אקטיבי כמו דני ויעל מ"חתונמי", ומקבל את כל המטופלים שנשברו על השולחן. אבל אנחנו באנו גם לטיולים וספורט אתגרי: ראפטינג, טרקטורונים, קרטינג ועוד.

"העוד" היה רכיבה על סוסים, כי ניסימה דרש. לא להאמין שאיש ששוקל 140 קילו, ביום שהוא אינו אוכל לחם, הוא בעלים של סוס בארץ ורוכב מדי שבוע. בלחישות של סוד כמוס לפרה ולסוס, הרגיעו אותי שלא תהיה רכיבה על סוסים, לכן אין צורך להזעיק צוות מקומי של זק"א, שיגיע עם השקיות לכוננות איסוף.

על הבוקר, בסביבות 11:00, יצאנו לכיוון הגבול הטורקי ממזרח לבאטומי כדי לצלוח את נהר האצ'ארי. הציעו לנו מסלולים של 18, 12 ו־6 ק"מ, כי המקומיים בטוחים שכל הישראלים גיבורים ובוגרי שירות בשייטת. אחרי ויכוחים סוערים בינינו זה נגמר במסלול הקצר. לא להאמין שהצעירים בינינו, שהם בסוף העשור החמישי לחייהם, בחיים לא עשו ראפטינג, אך מצהירים: "18 ק"מ קטן עלינו". פניתי ליגאל ואמרתי לו בשקט: "תקשיב לי טוף. קח את אחיך והחבר שלו רועי. הם סוסים חזקים בני 40, הם יחתרו בשבילנו ואנחנו נתפנק מאחורה וניתן הוראות".

הוא הסכים ואמר "יהיה בסדר", אבל שום דבר לא היה בסדר, כרגיל. המקומיים הלכו להביא את הסירות. גברת ישראלית שבעלה וילדיה כבר יצאו לנהר הסבירה לנו. "חבר'ה, זה לא כמו האמבטיה בירדן אצלנו, שאם בא לכם אתם קופצים למים. הנהר קפוא, הם ייתנו לכם 'גאפרים' (סרטי הדבקה) כדי לטפל בחורים שתעשו בדרך. כל סלע כאן זה כמו עמודי שלמה מתחת למים. אני, בשביל שלום עולמי לא נכנסת לשם. בעלי רצה נורא, אין לי בעיה שיתפגר שם, אבל הוא לקח את הבנים שלי ואני בלחץ".

התפוצצנו מצחוק, אבל חלק מאיתנו נכנסו להתקף חרדה קל. בתחום הגיל אני שביעי מבין התשעה, רק לפני פולו ויוסי. אז פנו אליי בתור מבוגר אחראי (כולם מכירים את פולו ויוסי, כן?), כדי שנוותר ונתרכז בטרקטורונים. הגרוזינים המקומיים הבינו שיש כאן מצוקה, אז הבטיחו לנו מסלול קרטינג בסוף המסלול. ההבטחה עשתה את שלה.

ככסילים מלא־מלא הגענו עם סניקרס וגרביים. זיהיתי מבוא לאסון, אז השארתי את הדרכון והסלולרי ברכב, מתחת למושב והשטיח. ירדנו למים, היה קרנבל. מים שקטים וצלולים, רואים את הקרקעית, אין לכלוך וטינופת בנהר שהוא מקור האנרגיה של באטומי באמצעות הסכר הענק. אבל אחרי 300 מטר נכנסנו לאזור מסולע ונרטבנו עד העורקים במים קפואים.

כעסנו על הקפטן המקומי שלנו, שצחק מהתגובות שלנו. כאשר הוא ביקש מאיתנו לחתור, הוא למד את התרבות הישראלית בשני משפטים. "הלו, גבר, אנחנו שילמנו ונרטבנו. תחתור אתה, או שהזרם ייקח אותנו לקרטינג. הקבוצה שלנו בסירה השנייה לא החמיצה שום סלע וצמחייה בתוואי. היה מרתק לראות ולשמוע אותם צורחים בכל פעם. אפשר היה רק להצטער שלא בחרנו במסלול של 18 ק"מ. היינו נדרשים ליממה כדי לסיים אותו.

כמו כל סיוט בטבע, גם זה הסתיים. סיכמנו בסיפוק שיש את קולומבוס ואחרי זה אותנו בגילוי ארצות ואתרים. שטנו עד הקרטינג, שרוב המכוניות בו היו מיועדות לילדים. אבל הבעלים שפצרו אותן בשבילנו. עדיין ניסימה והבטן לא התאימו למרכב הצפוף. נותרנו שמונה, בשני מקצים. בראשון אחד מהחבר'ה עף לתעלה, אבל חולץ עצמונית. במקצה השני פולו נכנס בצריף, כי ביצע פנייה הדוקה במהירות גבוהה, אז הוא כעס על ה"בלאבית" מדוע הצריף חייב להיות בדרך.

בלב התפללתי שלא נגיע לעימות קשה מדי על הפיצויים לכלים, כי חבל"ז לנו. אבל הקופאי שלנו, אילן, הוא גם שמאי וגם גרוזיני שדובר את השפה - אז לא היו חילוקי דעות משמעותיים.

נפרדנו מהאזור היפה. אני חלמתי רק על מיטה לפני ארוחת ערב. כן, אנחנו אוכלים כל שלוש שעות, ארבע לכל היותר, כי חייבים לשמור על ערך גליקמי גבוה. המסעדות לארוחות הערב נבחרו בשבילנו בקפידה, בידי איש עסקים שמכיר את גיאורגיה ואף מנהל שם את עסקיו. הגענו ל"אקרופולי" על שפת הים, יופי של מקום. הייתה בעיה קלה, כי באותו ערב שיחקה נבחרת הנוער שלנו עם אנגליה, בגמר היורו, וצפייה באמצעים סלולריים היא לא כיף.

אבל יום שישי, וחלקנו עובדי אלילים שעושים קידוש בערב שישי. לקידוש צריך יין, ויוסי סתומיאן הודיע שהוא יינן חובב וממש מבין בזה. הנוכחים הביטו בי לפני החלטה. "יוסי, אתה קונה יין ב־50 שקל בארץ. ממתי אתה מבין ביין? אתה לא מבדיל בין עפיצות לנפיצות. רד מאיתנו, באמש'ך".
אבל הוא הפציר, והם הסכימו.

לי אין הבנה ביין, בשבילי זה כמו פטל, וגם איני שותה משהו שמכיל אלכוהול. אז הוא בחר להם שני בקבוקים - 1,000 שקל ליחידה - אבל שתה חצי כוס. שקלתי לגבש רוב דמוקרטי כדי לקנוס אותו בעלויות, אבל במקביל אוסקר גלוך הוביל את ישראל ליתרון 0-1 בגמר, אז ויתרתי. אולי יוסי יהיה קארמה טובה וסוף־סוף נביא מדליית זהב במקצוע ספורטיבי שחייבים לנעול בו נעליים ולגרוב גרביים.

עד עכשיו הספורט הישראלי יחפן - מדליות זהב השגנו רק בגלישת רוח, ג'ודו, היאבקות יווני־רומי, התעמלות אומנותית והתעמלות קרקע. הייתה לנו גם מדליית זהב באליפות העולם בקליעה, אבל זה מקצוע שאתה יכול ללבוש בו מה שבא לך, חליפת צלילה או גלבייה.

רק כדי להדגיש את חשיבות הפרוטוקול, טענתי בפני הנוכחים שאנחנו חייבים עוד שער עד למחצית ועוד אחד במחצית השנייה, כי בדקה ה־70 נגמר לנו האוויר. זו תוצאה של דנ"א פגום של הגזע השמי וגם תזונה בריאה שמתבססת על קובה חמוסטה, קוסקוס, פסטות עתירות אנרגיה - אוכל שאני מאוד אוהב, רק שלכדורגל מקצועני הוא לא בריא. האנגלים, שידועים בטיפשותם העצומה (הרי הם שלטו פה ובעוד 126 מדינות ואיבדו את זה), אוכלים בבוקר אג־יוק (חביתת חלבונים) וירקות כמו ברוקולי ואפונה מאודים. אז הם יכולים להגביר קצב בדקות ההכרעה.

לצערי, צדקתי. אני ממש לא חכם גדול, אבל הכרוניקה של הכדורגל הישראלי ב־74 השנים האחרונות היא תיעוד מוכח לכך שאנחנו מצטיינים בלרמות את הגויים, כספקולנטים ומאכערים.

ליום השלישי והאחרון היה מיועד לנו טיול טרקטורונים ביערות. אני דווקא רציתי להישאר בעיר, למצוא לגיאצ'ו הצדיק נינטנדו, כי אמא שלו החליטה שבלי המשחק הזה ייגרם לו דפקט בגדילה. זה גם מבצע לא פשוט: צריך לאתר, לשלוח תמונה לכיפוש שזה הדגם המתאים, לשמוע הסתייגויות כאילו אני מבין בדיגיטל, ובסוף לשמוע את המשפט: "עזוב, אתה לא מתאים לזה, אני אקנה לו בארץ".

אבל החבר'ה הצליחו לשכנע אותי שנספיק גם לטרקטורונים וגם לקניונים. אף אחד לא בדק את מזג האוויר. פתאום, משומקום ירד מבול מהסוג שאנחנו לא מכירים בארץ. כאילו הים עלה לשמיים ונפל עלינו. מצאנו איזו בקתה ביער כדי לחנות לידה, אבל אז נפל החשמל. ביררתי עם המקומיים כמה זמן זה אמור להימשך, בכל זאת הם חיים כאן. הם ענו לי: "אפשר עשר שעות, יום שלם ואפילו שעה". זה הסתיים בשלוש שעות, אבל עכשיו צריך לנהוג שעה וחצי לעיר, בתוואי שכל תמרור בו זה המלצה בלתי מחייבת.

תם הטקס, חוזרים הביתה. אני צריך לשמור על יוסי בהקפדה יתרה, הבן שלי יותר אחראי ממנו. "יוסי, סיימת לארוז?" הוא מהנהן, אבל בארון הוא שכח את הבגדים, וגם מטען סלולרי ומשקפי שמש. "יוסי, נשבר לי ממך". אבל הוא רק חייך ואמר שזה לא בכוונה.

הגענו לשדה התעופה. בטיפשותי עברתי את כל הבידוקים, והוא נותר מאחור. הזעיקו אותי כאשר לקחו אותו לתחקיר ביטחוני. ידעתי שזה עלול לגרום לתקרית דיפלומטית עם גיאורגיה, בגלל נוהל הדיבור שלו באנגלית: "יססס". אז התערבנו מהר, הרצנו אותו לעמדת הדרכונים, רק כדי להפנים שהוא נשאר עם הכיסוי ללא הדרכון. אחרי הצחוקים המביכים רצינו להכות אותו, אבל מישהו איתר את האבידה.

חזרנו לישראל, סגרתי פרק של שנתיים ושמונה חודשים שלא יצאתי לחו"ל בגלל הקורונה. לפי מה שקורה בנתב"ג, אסור לצאת מכאן בחודשים יולי־אוגוסט־ספטמבר, שבהם כל כרותי האונה ועובדי האלילים, מכל סוג שהוא, פוקדים את האתר. המיזנתרופ הממוצע חייב לתכנן את חופשותיו במועדים שבהם לא יפגוש בבני עמו בארץ ובחו"ל, בתקופה של בין אוקטובר למוצאי פורים. בכל מועד אחר זה תנאי יסודי ובסיסי לקריסת מערכות הנפש.

גם היעדרות של ארבעה ימים לא הפחיתה אצלי את רף הגועל מהפוליטיקה דרעק. שוב אנחנו במערכת בחירות שמככבים בה שני מורשעים, אחד פעמיים, עם כיפה על הראש. עוד שלושה מהימין המסורתי־ממלכתי־מתוק, לפי גרסא דינקותא של השרלטן אב"ח, מנהלים משפטים פליליים בעבירות חמורות. אבל הם רוצים לשלוט, כי ככה הבאבא־בובות המליצו להם.

במרכז־שמאל אין כלום ושום דבר. מדברים על יחידות מימון, שינועו ממפלגה זו או אחרת, בסכום שיגיע ל־3 מיליארד שקל, עם אפס תשואה על ההשקעה. העראברים יהיו אותם עראברים, החניוקים יהיו אותם חניוקים, כולם רוצים לסחוט את הקופה הציבורית בשביל תמיכה באגו של כל מאן דהוא.

אבל בינתיים יש לנו את העדות של הדס קליין, זה ממתק אמיתי שמעיד על השלטון שאנחנו חוזרים אליו בשקיקה. מי באמת יממן לגברת דום פריניון בבלפור מודל 2024 כאשר היא תחזור ל"בית", אחרי ארבעה סבבים של בחירות? ומי ירכוש לביבי שלנו סיגרים מסוג קוהיבה, עם ליקר כדי שיהיה לו במה לטבול.

זה מגיע לנו, רצינו את ההתנהלות הזו, ייקח קצת זמן, אבל היא חוזרת. תבלו, תיהנו מהעדות, היא הפסיפס של חיינו כאן במאה ה־21.