הילדה הכי קטנה שלי תהיה בעוד ימים אחדים בת 17. יש לה שני אחים, לפי כל הסימנים אפילו מאותם אב ואם, שהם בני 23 ו־27. רוצה לומר, כבר ילדים גדולים. ילדים הם משהו שאתה אף פעם לא מפסיק באמת לגדל. אני לא יודע כמה שנים נשארו לי פה, אבל אני די בטוח שאם תהיה לי הזדמנות ולו של כמה שניות להיפרד מהחיים האלה כשאני בהכרה צלולה, המחשבה האחרונה שלי תהיה עליהם והתודה הכי גדולה שלי תהיה על שאני עוזב את העולם לפניהם. כבר כתבתי כאן פעם: אם תינתן לי רק משאלה אחת, אבקש רק זאת. עם כל השאר אפשר להתמודד.
ובכל זאת, בגיל שביום בהיר מישיר מבט לכיוון יום הולדת 53 (אנא אל תדאגו, אני אעדכן אתכם בזמן כדי שתוכלו להכין שי צנוע), מתמלא הראש במחשבות. חלק מהן הוא מהסוג שיוחס פעם למשבר גיל ה־40, אבל חלק אחר, משמעותי בהרבה בעיניי, שייך לתחום עמוק הרבה יותר. עזיבת הילדים את הקן המשפחתי היא כמובן מדורגת, ובמשפחות שבהן יש פערי גילים גדולים בין האחים הבוגרים לצעירים יותר, הבנים של הראשונים כבר מגיעים לבקר בטרם האחרונים יעזבו. ובכל זאת, מאחר ששני הגדולים כבר מחוץ לבית והקטנה מקבלת קהל בבית (כלומר את הוריה) לא יותר מאשר לשעה-שעתיים ביום - בין הלימודים, הצופים ושאר עיסוקים שיאים לגיל הזה, הרי שאני מוצא את עצמי יותר ויותר לבד.
אל תבינו אותי חלילה לא נכון: אנחנו בנויים ככה שהגוף לא מפגר בהרבה אחרי הנפש. כיף לי לקרוס בשקט הלילי אל תוך "חדשות הספורט" (אני מקווה שלא אובן לא נכון אם אומר שמירי נבו היא האישה שעמה אני נרדם בכל לילה, למעט בימים שבהם היא שולחת במקומה את מאיה רונן), לקום מנומנם מהספה, להחליק מעט על פרוותה של הכלבה ולדשדש לכיוון חדר השינה החשוך. ובכל זאת, אין להתעלם מהעובדה שככל שפחת הזמן שאותו הקדשתי לגידול הילדים (לא שהייתי "עקר בית", ממש לא, אבל לקראת סוף שנתי ה־53, אפשר בהחלט להודות שמבין שנינו, היא טובה יותר בלהרוויח כסף ואני טוב יותר בלהוציא את המיטב מהמטבח), כך גדל זמן האיכות שלי עם עצמי.
פעם היה נדמה לי ש"הלבד" הזה הוא פסגת כל מאוויי. כשפנטזתי כדרכם של גברים על עצמי בדירת רווקים, לא ראיתי בעיני רוחי נשים צעירות שבאות והולכות עוד בטרם יאיר השחר, אלא בעיקר את עצמי עם עצמי. לפעמים אפילו הייתי מזמזם לעצמי את אחד הפחות מוכרים שבין שירי הביטלס "I ME MINE", משהו שבתרגום חופשי לעברית יכול להיקרא: "אני שלי עצמי".
הגיל הזה, יותר משהוא מספר, הוא מצב נפשי שתוהה איך ייראו החיים בעשורים הקרובים. יהיה מי שיאמר שלנוכח אורח חיי הנהנתני, המחשבה ברמת העשורים היא יומרנית משהו, ובכל זאת - אין לי אלא להיצמד לסטטיסטיקה היבשה ולקבוע שבהנחה שאיישר קו עם הממוצע, הרי שאנו מדברים על כמה - 30 שנים בערך? בגיל הזה אתה יודע שגם 30 שנים דינן להסתיים ושגם אם אתברך בבריאות טובה, הרי שחייב להיות כאן אלמנט של דעיכה הדרגתית. אני לא אומר את זה בכעס, גם לא בחשש - אלה הם החיים ואין לי כל סיבה לחשוב שחיי שלי יהיו כה יוצאי דופן.
ולא רק על עצמי: כי זה הזמן גם להישיר מבט אל מי שסחבה איתך את האלונקה במשך השנים, בעיקר כי בני זוג בגיל הזה כבר לא מסוגלים לדמיין זה את זה בלי האלונקה על הכתף. במשך שנים אתם "משחקים" באבא ואמא, אבל כמה תחומי עניין משותפים יש לכם כדי לפתח עולם תוכן משלכם? כמה שווה האהבה, אפילו לבני המזל שזכו בה, כשחגורת הביטחון ששמרה עליכם במקום במשך השנים הולכת ומתרופפת, רק מחמת העובדה שכבר לא צריך להכין שלוש ארוחות ביום, סנדוויצ'ים לבית הספר, למדוד חום, להקפיץ לחוג ועוד.
זה לא שפרשתי מהמרוץ. הו, ממש לא, להפך. כבר שיתפתי בעבר את הקוראים הנכבדים בעובדה שאני, עד לפני כמה שנים מי שעתותיו בידו, לקחתי על עצמי לא מעט משימות מקצועיות מחייבות שמוציאות אותי בכל בוקר מהבית כבר בסביבות שבע בבוקר, ולא מסתיימות עד לשעות הערב (פתאום יום עבודה שהחל בשמונה בבוקר ותם בשש בערב נדמה לי כמו "חצי יום"), אבל אני מנסה להתיידד עם שגרת יומי החדשה, זו שבה המשפחה מתנקזת בעיקר לסופי שבוע.
כך מדי לילה אני עולה לגשר הפיקוד, כיאה לרב החובל של הספה בסלון - ומשקיף אל האופק: אני לא יודע אם יש שם חוף מבטחים שאליו נודדות המחשבות כולן, אני רק יודע שאם יש כזה, אני לא אתן לו לחמוק ממני.