ג'ו ביידן היה אמור להיות הקומפרס הקר על מצחה הלוהט של אמריקה אחרי ארבע שנות פחד ומשטמה. באדיבותה של הוועדה החוקרת באפקטיביות את אירועי ה"6 בינואר", אנו לומדים שארבע שנים היו המינימום של טראמפ; הוא התכוון להישאר יותר למרות תבוסתו, כולל רצונו להצטרף להתקפה על גבעת הקפיטול באמצעות ניסיון השתלטות על ההגה של הלימוזינה הנשיאותית. לקומפרס הקר לא היה סיכוי; בתוך זמן קצר הסתבר שאמריקה חפצה במנהיג נוסח רוזוולט, עם כריזמה של קנדי, אינטלקט של אובמה וליבידו של קלינטון, שהוא גם עושה נסים.
עם מזגו הנוח (חוץ מרגעי רתחנות), חיוך הסב הסיעודי ונטייתו לאמץ את אמריקה אל חזהו בחיבוק חם, הבית הלבן אינו הבמה המתאימה לתכונותיו האנושיות המפויסות של ביידן. טראמפ הוריד את אמריקה לשוליים, קרע אותה לגזרים, ושנה וחצי אחרי שהודח, רוחו הרעה, מזגו הזדוני ותאוות הכוח שלו מסייטים אומה כורעת תחת נטל בעיות בוערות. טראמפ הוא נפוליאון גדל מידות שגלה לאחוזה בפלורידה ומושך ממנה בחוטי המריונטות האלקטרוניות שלו. בעיני רוחו הוא מתכוון לשוב. ביידן מתרחק מהזכות להאשים את קודמו, אבל הזדון עדיין מרחף מעליו.
ההישג ההיסטורי המרבי של ועדת ה"6 בינואר" יכול להיות מניעת שובו של טראמפ לפוליטיקה. זה בהישג יד - בהנחה שיהיה צורך בתותחים מעשנים כדי לגרום לתובע הכללי מריק גרלנד להעמיד אותו לדין פלילי - אבל זה יהיה מאוחר מדי להציל את נשיאותו של ביידן. חצי שנה לפני שמלאו לה שנתיים, מדיפה הנשיאות הזאת ריח של דגים שנשכחו מחוץ למקרר בשרב. אצבעותיו של ביידן תקועות בסכרים דולפים כה רבים, שבגילו המתקדם (79) הוא אינו חזק ועמיד מספיק להיות אפקטיבי. זה לא היה יכול לקרות לקשיש ראוי יותר, אבל הנשיאות בעידן האלים והעוין הזה היא יותר מהזכות לנסוע באוטובוס בחינם ומקום לשבת עם הסלים.
למרות פעלתנות נמרצת יחסית לגילו והטענה שקוגניטיבית הוא קיים במלואו, ביידן מביא איתו סכין לקרב אקדחים. הוא עדיין מכנה את בני זמנו הרפובליקנים בסנאט “ידידיי ועמיתיי היקרים", כמי שמאמין בכוחו של החיבוק ואינו מודע לרשעות הגנטית שאותה הם מטפחים בהפסקות מאז עידן רונלד רייגן. בית המשפט העליון שטראמפ הכניס אליו מטריד מיני, שקרן כרוני ומתכחשת ל־50 שנות אחריות נשים לגופן ופוריותן, יורה ברגליו בכל אשר יפנה. ההשקעה המסיבית שלו באוקראינה מקיזה את התקציב ומצטיירת כווייטנאם ללא מגפיים על הקרקע.
הסנקציות הן חרב פיפיות. האינפלציה מעיקה על סגנון החיים האמריקאי המפונק ומכריחה את האזרחים לקרצף את ראשם מול משאבות הדלק ומדפי הסופרמרקט. תוכניות המגירה הגרנדיוזיות גנוזות, מחיקת חובות היסטוריים נבלמה, אזרחים מזוינים בנשק אוטומטי מרססים לכל עבר, וביידן מתרוצץ ממדינה למדינה לנחם קהילות מדממות.
הבית הלבן שוקע בסכסוכים פנימיים ועריקות, ומי שמתבונן רואה את ביידן משרך רגליים עד כדי כך שיש חשש שימעד, מתקשה לבטא מילים מסוימות, מניח למנהיגים אחרים בוועידת פסגה להשיב במקומו משום שלא שמע את השאלה. כל זה חובר למראה גריאטרי עגמומי לא רק משום שהגיל מתאכזר אלינו, אלא גם משום שאמריקה הגדולה, נטולת תשובות לצרות המסתערות עליה, נראית פתטית כזקנה שפרחחים גנבו לה את תיק היד עם קצבת הסעד.
כשהסנאט, בית הנבחרים והנשיאות בידיהם, היו הדמוקרטים צריכים להטביע בהליכה ולזרוק שלשות. ביידן היה צריך לעמוד מתחת לסל ולחכות למישהו שימסור לו. בבחירות אמצע הקדנציה בנובמבר אפילו האופטימיים ביניהם חוששים שיגישו להם את ישבניהם לקינוח. על הרקע המדכדך הזה הכריז ביידן על כוונתו להתמודד שוב ב־2024. בבחירות הבאות הוא יהיה בן 82, ובן 86 בסופה של קדנציה שנייה, אם ייבחר. כבר עתה הוא הנשיא הזקן ביותר שהיה לאמריקה. אף שרעייתו ננסי ניהלה את חייו ואת אמריקה ברוב הקדנציה השנייה של רייגן, היא לא מנעה את הרחש־בחש של מקורבים שהתייעצו עם משפטנים להחליף נשיא שאינו מסוגל למלא את תפקידו.
נשיא מכהן נהנה מחבורת נאמנים המסורים לו כמו שהם חוששים ממהומת האלוהים שתקום אם חלילה יתחילו לחתור תחתיו. חוץ מזה, אומרים חלקם, הסיכוי שביידן יהיה כשיר להיקרע בקמפיין, להיבחר ולשלוט בגיל 82, זהה בערך לסיכוי שאטוס לירח בחיי. לרוב שוטפים הטוב והרע את אמריקה בגלים של גאות ושפל. מתקיימת בה מחזוריות מסוימת. אבל גם את ההישג הגדול שלו, המאמץ ההרואי להדברת קוביד־19, שמט ביידן מידו. עם גל של וריאנט חדש, BA־5, שהוא אומיקרון עם תחמיש חלול, אמריקה עדיין ביער אך התירה כל רסן.
ספסל שחקני החיזוק הדמוקרטי שומם. קורי בוקר הוא מועמד ראוי, אבל אמריקה לא תבחר לנשיא שחור מיליטנטי, אלא אם תנועת המחאה נגד גריסת Roe V. Wade תהפוך למהפכה. קמלה הריס, סגניתו של ביידן, נדבקה בתסמיניו, אינה מפגינה עשירית מהחומר הנכון שיוחס לה ונעדרת ממשימות הרתק. ברני סנדרס? אפילו הוא הבין שיש גבול לכל תעלול והבהיר שלא יתמודד.
מושל קליפורניה, גווין ניוסם, ניצח עד היום בכל התמודדות פוליטית. לא רק ניצח, הוא שרד את ההצבעה שקראה להדחתו (recall) ברוב גדול, אומנם בעזרת הצמרת הדמוקרטית כולל ביידן. הבסת ההדחה הפכה אותו למנצח המשוער לקדנציה נוספת ב־2022. זה אינו תרחיש עיתונאי הנרקם כגימיק במערכת היפראקטיבית החוזה את העתיד הרחוק ואת המועמדים האפשריים; זה מצטייר כמאבק בין מושל פלורידה רון דסנטיס, בתפקיד טראמפ ערמומי, חכם ויעיל יותר שיורד על פלורידה כמו ענן של אייג'נט אורנג' החונק כל סטיית תקן מערכי שמרנות רפובליקנים, נגד גווין ניוסם, 54, מושל המדינה הגדולה באמריקה עם 40 מיליון תושבים והכלכלה החמישית בגודלה בעולם.
יש לו בעיות קשות ולא נתעלם מהן, אבל בתשדיר שלו ב־4 ביולי, יצא המושל, שקולו מזכיר את צרידותו הסקסית של ביל קלינטון הצעיר, נגד דסנטיס באזהרה לתושבי פלורידה, “החירות נמצאת תחת מתקפה במדינתכם". סתם כך כי נמאס לו משתיקת הכבשים הדמוקרטית נוכח ההשתוללות נגד ערכים אלמנטריים בחיפוי אווירי של בית המשפט העליון. וזאת אחרי שהכריז שיש לו “מינוס אפס" עניין בנשיאות. לא רק זאת: אמריקה האסלית שונאת את קליפורניה ומדורות היוהרה שלה, ועדיין רייגן הוא סנטה קלאוס מיתי, מושל קליפורניה לשעבר, נשיא שאת נשיאותו הזוהרת מנסים לחקות עד היום.
לא רק שהוא צעיר להכאיב בהשוואה, גובהו 1.90 מ', הוא מי שאין ברירה אלא לכנותו גבר נאה, עם שיניים לבנות שנראות כקלידי פסנתר, בלורית מלאה שזורת שיבה ומגורזת לאחור בסגנון פט ריילי, המאמן ההיסטורי של הלייקרס. כפות ידיו גדולות, והוא משתמש בהן לחזק את דבריו. אם להיתלות בהשוואות היסטוריות, יש לו יכולת להזכיר את JFK, אם היו מרכיבים אותו על קלסתרון של קלינטון. בכל נאום יש לפחות שני חיוכים מיותרים בוולטאז' מסנוור, שעליהם הוא מחפה בקשב רב וביכולת ריכוז בבן שיחו.
ניוסם הוא החומר הנשיאותי ביותר בשטח, ואם יתברר שוב שהבעת חוסר עניין בנשיאות הפוכה תמיד מהמציאות, דסנטיס שימתין לו בקמפיין 2024, הוא פופוליסט בעל משמעת, מאופק מטראמפ אך נעול וממוקד ממנו ועם תאוות קרב ונחיריים מתרחבים. הוא נמוך מניוסם וגוץ, אבל שלוש שנים הן הרבה זמן להיכנס לכושר. מי שעזר לניוסם להיבחר לראש עיריית סן פרנסיסקו, אומר ש"פוליטיקאים הם במיטבם כאשר הם מזהים מוקדם את המועמד מנגד ומתמקדים בו".
עבור ממסד דמוקרטי ותיק התוהה כיצד שורדים, אם בכלל, את בחירות האמצע מול צונאמי רפובליקני, בחירתו של ניוסם לצאת בקמפיין קולני ותגרני נגד מטרות רפובליקניות ובית המשפט העליון, היא להתגרות בדוב. ניוסם אינו מסתפק בתהייה מדוע ירדו חבריו למפלגה למקלטים ומחכים לצפירת הרגעה, הוא מתנסח בבהירות נחרצת ומתוך מודעות היסטורית. כאשר אמר לשופטי העליון ולרפובליקנים ימניים באמריקה, “האם איבדתם את הבושה?", הוא ציטט את ג'ק וולש, שאמר את הדברים לסנטור ג'ו מקארתי בעת ציד האדומים. זה אילן נכון להיתלות בו. כאשר הוא נשאל, עונה ניוסם שהנמכת הפרופיל של עמיתיו אינה מקובלת עליו וזו העת להגיב. ואין לזה קשר לנשיאות.
אם וכאשר יתאפס ביידן, רצוי בעזרת משפחה וחברים, וייסוג מאשליית 2024, יורשת העצר היא הריס. לפעמים ביידן מתבלבל ומציג אותה כ"נשיאה", אבל אין זאת עדות מלאה ליחסו כלפיה. לא ברור למה ביידן מצפה ממנה ואם היא יכולה לספק את הסחורה. בהיררכיה פוליטית מסודרת, זה יהיה תורה של הריס. הזמן החולף מרחיק אותה מהסיכוי להיבחר, מה שאינו פוסל את האפשרות שתיאלץ להחליף את ביידן כבר בקדנציה הזאת. זה תמיד עמד על סדר היום.
ניוסם והריס הם סימפטיקו. חידדו שיניים פוליטיות יחד בסן פרנסיסקו. עבדו יחד. הריס התייצבה בקליפורניה להציל את ניוסם מההדחה. יחד הם אמורים להיות העתיד, אלא שניוסם הוא המועמד המוצלח יותר. מפלגה חפצת חיים אינה יכולה להתנהל על ידי ביידן (79), ננסי פלוסי (82) וצ'אק שומר (71). זה אוטם בווריד למוח.
יהיה קשה עד בלתי אפשרי לניוסם להדיח את הריס באהבה, כלומר להתמודד נגדה בפריימריז ולנצח. מצד שני, הוא מספיק צעיר כדי לחכות ארבע שנים ויותר, אף שנותרה לו קדנציה אחת בלבד כמושל. כנראה שג'ימי קרטר היה מפסיד לרייגן ב־1980 אלמלא קראו טד קנדי ואחרים תיגר על מנהיגותו, אבל זה לא עזר. דיוויד אקסלרוד, מאנשי אובמה ומי שיודע, אומר ש“אם ביידן לא ירוץ שוב, קשה לראות כיצד יעמוד ניוסם בפני הפיתוי להיכנס למרוץ. ניוסם צעיר ושרירי פוליטית ויכול להיות בדיוק מה שאמריקה תרצה אחרי ביידן". וכך הוא נמנע מלהזכיר את הריס, שלא גייסה מעריצים רבים.
בשבוע שבו הכריז ניוסם על המתקפה, התנער גם ג'יי. בי. פריצקר מושל אילינוי מרבצו וכנואם המרכזי באירוע דמוקרטי בניו המפשייר אמר ש"הוא זועם" על מקרי הירי כולל בשיקגו, והוא “כועס על אובדן נוסף של אזרחים חפים מפשע". זו הייתה ירייה מטווחת היטב לעברו של ביידן, המתלונן על המצב ליושב במרומים, מזיל דמעה ומסרב לשנות את חוקי הפיליבסטר כדי להעביר חוקים חדשים.
אם תיבחר שוב השנה, תהיה הסנאטורית הדמוקרטית מקליפורניה דיאן פיינסטיין, בת 90 ב־2023. היא נמצאת בדעיכה מנטלית שאין עליה עוררין ולעיני כל. אם תפרוש שלא בעונת בחירות, יוטל על ניוסם למנות לה מחליף. אין תסריט שמונע ממנו למנות את עצמו. זה יגרום להרמת גבות אבל לא קטלני. אבל למה לו. מושלות היא לרוב מקפצה טובה יותר לנשיאות מהסנאט, שהוא מוסד דמוקרטי עם מנטליות של ועד עובדים.
ניוסם ירש במושלות את ג'רי בראון, שכיהן באמצע שנות ה־70 וחזר שוב בשל יותר ובלי לינדה רונדסטט. בראון מתאר את תפקיד מושל קליפורניה כ"מחסל קריירות", בעיקר משום שקליפורניה היא אומה לעצמה, שחלק מהבעיות שלה הוא איתני הטבע. הבצורת הארוכה אחראית לשריפות הגדולות המשתוללות בה ולתסכול תושבים המאבדים את בתיהם ומחפשים אשם. בסן פרנסיסקו ולוס אנג'לס יש מספר אסטרונומי של חסרי בית. בעיית הסמים מחריפה כמו גם האלימות ברחובות. תושביה נוטשים אותה לטובת החוק וסדר של דסנטיס בפלורידה. אבל לא רק: ההגירה מקליפורניה היא גם לאריזונה ולטקסס, שגם בה יש מושל עם שאיפות נשיאותיות.
יש לניוסם ברזומה הישגים פוליטיים ומעידות אישיות. הוא ניהל רומן שנחשף עם אשתו של עובד שהיה כפוף לו. הדרך לנהל את סן פרנסיסקו רצופה תמיד בפיתולים אפלים ואינטרסים חמדניים שחייבים לנווט ביניהם. למרות המוניטין של אנדרו קואומו, כמושל הקוביד של ניו יורק, את העבודה האמיתית, הקשה מול חזית התנגדות קשה, עשה ניוסם בקליפורניה. את היין שהכתים את חולצתו שפך על עצמו, כאשר סעד במסעדה היוקרתית בנאפה, “French Laundry", ששם יש לו יקב, בעת שכולם היו סגורים בבתיהם.
מקרי הרצח בסן פרנסיסקו עלו ב־36% בשנתיים האחרונות; בתי מרקחת נסגרו מחשש פריצות לגניבת נרקוטיקה; לוס אנג'לס מאבדת אוכלוסייה בקצב של 40 אלף תושבים בשנה, אבל זה גורלן של ערים גדולות וצפופות בעידן קוביד. תושבי קליפורניה משלמים 66% יותר על צריכת חשמל משאר אמריקה. מחירי הדלק נראים כמו שטרות של שקלים לפני שהסירו את האפסים. תעלה גם השאלה אם מראהו המפונפן והמחויט של ניוסם יהיה שלאגר במדינות בעלות תפיסת עולם צנועה יותר.