עידו בני, עוד לא בן 13, נקלע למלחמה על חייו - וניצח כגיבור על | טל לב רם

אמא לביאה, ערבות הדדית של קהילה אוהבת ומחבקת במושב, אנשי רפואה יוצאי דופן שהעניקו לבננו את "שעת הזהב" הנדרשת – ובעיקר ילד בר מצווה אחד גיבור. גוף קטן עם נשמה של לוחם־על, שממשיך גם בימים אלה במלחמתו להשיב את חייו למסלולם הרגיל. אלה הן כנראה הסיבות המרכזיות שהעניקו לנו את ההזדמנות הבלתי חוזרת לחוות את לידתו המחודשת של עידו, ולחגוג עמו השבוע בבית החולים את בר המצווה שלו. כל זאת בעיצומו של תהליך השיקום שאנחנו חווים כעת במחלקת שיקום הילדים הנפלאה שבבית החולים ספרא לילדים, במרכז הרפואי שיבא תל השומר.

זו הפעם הראשונה שאני פותח את המחשב כדי לכתוב טקסט מאז התרחש המקרה. בוקר של שישי, לפני יותר מחודש, שבו עידודי התמוטט והגיע לבית החולים במצב קריטי. לבטים כבדים ליוו אותי בחודש האחרון בשאלה אם לפתוח צוהר ולספר את הסיפור האישי שלנו, ברגעים הכי אינטימיים וקשים שלנו כמשפחה.

זה כנראה הטור האישי ביותר שאכתוב אי־פעם בימי חיי. הרצון לשמור על הפרטיות שלנו כמשפחה ושל עידו מלווה אותנו גם כעת, אך לצד זאת גם תחושה כי את הסיפור שלנו, החוויות מבית החולים, השיקום והעוצמות הנדרשות לו וכל מה שלמדנו על הדרך במסע שאנחנו חווים – חובה לספר. לטובת הכלל ולמי שחס וחלילה יעמוד בפני אירוע או רגעים דומים שבכוחם לרסק משפחה מהיסוד.

זאת לא רק הכרת הטוב לרשימה בלתי נגמרת של אנשים שמלווים את חיינו בחודש האחרון, בבית החולים בתל השומר, בקהילה הנפלאה במושב, שלאנשים בה היה חלק בהצלת חייו של עידו, וכמובן למשפחה הקרובה ולחברים הטובים שעוטפים אותנו במסירות אין קץ. זה קודם כל הצורך לספר סיפור אחר על מה שלעתים נראה לנו אולי מובן מאליו.