פסק הדין שניתן השבוע בבית המשפט העליון בעניינו של ראש עיריית אשקלון לשעבר איתמר שמעוני, מסבך עוד יותר את מצבו של נתניהו. בתיק שכבר קרס מזמן, תיק 4000, יהיה קל בהרבה להרשיע אותו בשוחד. בתיק שקרס רק השבוע, תיק 1000, אפשר יהיה להרשיע אותו בשוחד אף על פי שזה לא בכתב האישום. הסימנים הולכים ונאספים, הולכים ומעידים, שנתניהו מהמר על חירותו וחייו בהחלטה לזנוח את מסלול עסקת הטיעון, כל עוד היא אפשרית. מומלץ לו לעיין בקורותיו של מי שדחה בזמנו עסקת טיעון נוחה מאוד לטובת מאבק משפטי חסר סיכוי, ושוגר לבית האסורים. משה קצב שמו.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
עם כל הכבוד לשמפניות, לסיגרים, לתכשיטים, למעילים, לדרישות המופרכות והאינסופיות, לניצול המחפיר של מיליארדר חסר ישע (אין הכוונה למילצ'ן), מתחת לרדאר חולפת לה הפרשה האמיתית. היא לא זרה לקוראי הטור הזה. הדס קליין סיפר בעדותה איך ארנון מילצ'ן הביא למינויו של יוסי כהן לראש המטה לביטחון לאומי. סיפור מפורט, לפרטי פרטים, שצריך להעלות צמרמורת בגבו של כל פטריוט ישראלי. אני סיפרתי בעבר, ומוכן לספר גם בעתיד, שמילצ'ן בחש גם במינויו של יוסי כהן בהמשך לראש המוסד. הוא אפילו העלה לשיחת ועידה עם נתניהו את מאיר דגן, שהמליץ אף הוא על כהן והודיע שלא יתנגד למינויו.
מילצ'ן היה המוציא והמביא של הפוליטיקה הישראלית שנות דור. הוא היה קרוב לכו־לם. קשה למצוא פוליטיקאי ישראלי בכיר שלא התארח במתחם המדהים בבית ינאי. מילצ'ן אהב את החיכוך הזה, את תחושת הכוח, את ההשפעה. כספו וכבודו היו בלוס אנג'לס, לבו ונשמתו בתל אביב. זה גם עזר לעסקים, כמובן, וגם לתשלום המסים, אבל מי סופר. הפוליטיקאי שמילצ'ן העריץ באמת היה שמעון פרס. את ביבי הוא לא סבל. רעייתו, אמנדה, סבלה את בני הזוג נתניהו עוד פחות ממנו. קליין סיפרה איך הם היו מורידים את תמונותיו של פרס מהקירות בבית ינאי לפני הגעת בני הזוג נתניהו ואיך מילצ'ן עצמו אמר לה שלא תשגה באשליות: שרה לא חברה שלך באמת. היא חברה שלך רק משום שאת נותנת לה מתנות. אם תפסיקי לתת, היא לא תהיה. אם היא תגלה שאת מזרחית (אמא של קליין ממוצא סורי), כנ"ל.
כאמור, מילצ'ן נהנה מהשפעה, במידה כזו או אחרת, בחצרם של רוב המנהיגים והפוליטיקאים הבכירים בישראל בעשורים האחרונים. הוא גם פעל רבות לטובת ישראל. רק עם אחד מהם, התפתחה מערכת היחסים החולנית המתוארת בתיק 1000. רק עם אחד מהם, נפתח קו אספקה רציף, בעלות של מאות אלפים (להערכתי, הרבה יותר), לאורך שנים. מילצ'ן היה מגיע לפרס, או לכל אחד אחר, עם בקבוק יין או תשורה מקובלת אחרת. אף אחד מהם לא דרש ממנו כלום. העובדה שהוא הצליח לתמרן ולהשפיע על מינויים של ראש מטה לביטחון לאומי וראש מוסד, בין היתר בזכות אותו קו אספקה, היא בלתי נתפסת.
ואחרון חביב, תא"ל במילואים אמל אסעד, שסיפר בפודקסט של אמיר אורן איך הגברת נתניהו פסלה תוכנית שהציג לבעלה בשנת 1999, ליציאת צה"ל מלבנון. הסיפור הזה פורסם בשבוע שעבר, עורר אדווה חלושה והתפוגג. התרגלנו. זה לא מעניין אף אחד. ראש ממשלת ישראל מקבל תוכנית ליציאה מלבנון מאישיות ביטחונית מקורבת. תוכנית מפורטת, הגיונית, משכנעת. באותו זמן, שר הביטחון שלו, משה ארנס, תומך ביציאה מלבנון (שמעתי זאת ממנו במו אוזניי).
ראש הממשלה מעיין בתוכנית, מביע הערכה ועניין, ואז מזעיק את הדרג שמעליו לקבלת ההחלטה הסופית. הדרג הזה, כלומר רעייתו, מצטרפת לפגישה, מעיינת אף היא בכובד ראש, חוככת בדעתה, ואז מפרסמת את פסק הדין: לא עכשיו. צה"ל נשאר בלבנון והמתין יותר משנה נוספת עד היציאה. בשנה הזו נהרגו 13 חיילים. לא. אני לא מאשים אף אחד במותם. צה"ל מגן על מדינת ישראל וזה עולה לו בחיי חיילים. זו המציאות של חיינו כאן. אני מאשים אותנו בהשלמה עם הפרטת סמכויות השלטון במדינת ישראל, עם התופעה החולנית הזו של ראש ממשלה השבוי בידי בני ביתו, בשוויון הנפש שבו אנחנו מתרגלים לכל דבר. בדיוק כמו אותה צפרדע באותו סיר המתחמם והולך.