מזמן לא היה קרב טלוויזיוני שכזה. רינה מול אילה. אילה מול רינה. שתי העיתונאיות מובילות מדי שבוע פאנלים פוליטיים לקראת צאת השבת. אילה חסון עם "המטה המרכזי" בערוץ 13, ורינה מצליח עם "פגוש את העיתונות" בערוץ 12.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
בשבת האחרונה חסון עברה את מצליח ברייטינג, ופורסם שאף שוקלים להחליף את מצליח. ככל שמועד הבחירות מתקרב, הפאנלים הפוליטיים הופכים רותחים ומעניינים יותר. הקרב הבין־גושי של מצליח נגד חסון הוא כביכול בין שני קצוות. הן חשודות כמוטות. אילה כביכול ביביסטית, שחשפה את מבצרו של בנט ברעננה כמעון הרשמי של ראש הממשלה, ורינה לעומתה נחשבת שמאלנית. שתיהן לא חשפו את דעותיהן הפוליטיות בצורה ברורה ומובהקת. להפך, שתיהן דוגלות בערך העיתונות, כלומר בחשיפת האמת בלי להתחשב בשאלה לאיזה צד היא מועילה או מזיקה.
לשתיהן יש תלונות על התקשורת. חסון מקפידה להתלונן על כך שחשיפותיה לא מהדהדות בערוצי התקשורת האחרים. נימה של טרוניה אימננטית מלווה את הסיפורים החדשותיים שהיא מביאה לאולפן, על כך שלא מדברים עליהם יותר. גם אם היא צודקת, זו טענה ילדותית.
שתיהן מקצות רבע שעה לראיון מרכזי אחד על אחד, שאותו הן מבטיחות בין מקבצי פרסומות, הפרומואים והטיזרים, כאילו היו הדובדבן שעל הקצפת בעוגה כאוטית שלעולם לא תיכנס לתנור. לשתיהן יש גם נטייה מובנית לזלזל בתוכנית המרכזית של הערוץ בהמשך הערב.
אילה פונה לאולפן "האח הגדול" ושואלת בחצי חיוך מתנשא, ומה קורה אצלכם שם, גיא ולירון? ורינה מקריאה בחוסר חשק מופגן את ההבטחה ל"חתונה ממבט ראשון" - והפעם מפגש ה־זו־גות. היא מפרידה את המילים כך שתבינו שאין לה כל עניין, לא במפגש ולא בזוגות. זו ארוגנטיות מיותרת, משום שערב השידורים מבוסס כולו כלכלית, רייטינגית ויחצנית על הריאליטי המרכזי ולא על הפאנלים של שבע בערב.
שתיהן מדמיינות שתוכניתן היא החשובה, שנושאת על גבה עוד ערב טראשי. אבל לא כך הדבר. אילה וגם רינה מנסות ליצור ערב בידורי של צעקות פוליטיות עם דמויות צבעוניות ככל הניתן, עם אנשים כביכול "חשובים", אבל הן היו שמחות אם קאזם היה בפאנל שלהן. הוא לא פחות טוב מנועם פתחי. שתיהן היו חותמות עם בר או דיאן שיבואו קבוע מדי שבת. הן לא פחות מעניינות מבן־דרור ימיני או מנדב העצני חמור הסבר, ששום סממן של הומור לא דבק בו מעולם.
ממילא כל "חברי הפאנל" הם אסופה מקרית של "בעלי דעה", שיודעים מעט מאוד על המון דברים ומצליחים לנסח בשניות כמה משפטים שיישמעו הגיוניים, שאותם ינסו להגיד במרווחי זמן אקראיים, עד שחבר פאנל אחר ידרוס אותם בחוסר קשב, תוך זלזול מופגן. זה הכישרון היחיד של הפאנליסט המצוי. זה - וכושר התמדה בלתי מוסבר להגיע במונית בכל שבת לנווה אילן.
אילה חסון ורינה מצליח דומות יותר ממה שנדמה להן. תוכניותיהן כמעט זהות. אם הייתי ראש הרשות להגבלים עסקיים, הייתי חושד שהן מתאמות את היציאה לפרסומות ויוצאות למקבץ או אפילו לפרומו של דקה באותו זמן.
גם אופן ניהול הפאנל של שתיהן דומה עד זהה - מין שיח שכונתי צעקני, שדקות רבות ממנו אינו מנוהל כלל. מי שמדליק טלוויזיה בשעה הזאת נידון לצפות בהתקוטטות וכחנית של חברי הפאנל מימין ומשמאל, שמרנים וליברלים, עורכי דין ופובליציסטים. כולם מגיעים לשולחן החצי עגול של רינה או לרבע מחומש של אילה כדי לצעוק על האחרים את משנתם ודעתם.
שום דבר ממש חכם או מאיר עיניים או כזה שלא חשבנו עליו קודם לכן לא נאמר שם. שתי המנחות נהנות מהוויכוח אך מנסות, כביכול, להשקיט אותו בחוסר הצלחה. הניסיונות הנואשים שלהן להרגיע את הרוחות בקריאות קצובות של "חברים, חברים, אני לא שומעת ככה כלום, בבקשה מכם", נשמעים כמעט בכל תוכנית.
אך לאחרונה משהו קרה. מצליח כבר לא מצליחה להשתלט על הפאנל וגם לא על עצמה, ומגיעה לאולפן נטולת יכולת איפוק וסבלנות. היא מאבדת את זה מהר מדי ויותר מדי. מתפוצצת ונוזפת כגננת שאינה מודעת לגנניותה. "מה יש לכם?! בבית לא מבינים בכלל מה שאתם אומרים עכשיו! די כבר", היא גוערת. אם מורה צועק על הכיתה, בדרך כלל הבעיה היא במורה, לא בכיתה. איבוד השליטה ואולי גם איבוד עניין שכולנו ראינו על המסך, יגרמו לה אולי בקרוב לפגוש יותר את הבית מאשר את העיתונות.