חובבי כדורגל מכירים את ההרגשה: הקבוצה שלך מנצחת או מפסידה במשחק גורלי - ואתה מבין שהלילה כבר לא תצליח לישון. אם מדובר בניצחון, אתה מוצא את עצמך בשתיים בלילה רובץ במיטה על גבך, בוהה בחושך וחיוך טיפשי לא מש משפתיך. גם כשאתה נרגע ונרדם, אתה קם בבוקר עולץ, אפילו אם חולפות כמה שניות עד שתיזכר בסיבה. לעומת זאת, אם הקבוצה שלך נחלה מפלה, אתה מוצא את עצמך מתהפך לאורך כל הלילה על משכבך: רגע אחד חם לך, בשני קר לך, בשלישי אתה צמא, וברביעי אתה מוכרח לרוקן את המים שלגמת לפני רבע שעה.

אגלה טפח, אך לא ארחיב: לפני כחודשיים התחולל בגזרתי איזה אירוע שגרר בעקבותיו לילות ארוכים ללא שינה. אם להסגיר בכל זאת כיוון כללי - אם לא למהות אזי לפחות להשלכות - אומר שהדבר היה משול להפסד של הקבוצה שלי בגמר הצ'מפיונס, אם לא לאסון מינכן ממש. לפיכך, מצאתי את עצמי מגלה שעות חדשות־ישנות על השעון: פתאום 02:00 הפכה משעה שבה הייתי מזמין עוד דרינק (בתקופות אחרות בחיי), לשעה שבה אני מגולל מעלה ומטה את מסך הבית של נטפליקס, שמא יימצא משהו שעוד לא ראיתי, שיסיח מעט את דעתי ויאפשר לי לקרוס אל המיטה בראש נקי ממחשבות.

היתרון של הכדורגל על פני תחומים אחרים הוא שגם הרגעים הכואבים בו הם מהירים. אני מכיר מעט מאוד אנשים שחיים את ההפסד בדרבי, למשל, בחלוף יותר מאשר כמה ימים. הטרדה שלי הייתה שונה, כך שרק אחרי כמה שבועות הצלחתי להביא את עצמי להירדם שוב, בסמוך למועד שבו פרשתי למיטה. כאן כבר חיכה לי הטבע במלוא כיעורו: אני מניח שאני לא מסגיר סודות מגדריים חמורים אם אגלה שמגיע שלב בחייו של כל גבר, אי־שם באזור גיל 50, שבו קימה לשירותים באמצע הלילה הופכת מאופציה לכורח.

אני מודה שתחילה חשבתי שמשהו לא בסדר איתי, אבל אז החלטתי לשתף חברים, רק כדי להבין שמצבי טוב יחסית: מי ששמע שאני נכנס למיטה בערך בחצות ויוצא ל"מסע" לא לפני חמש בבוקר, התמלא קנאה והודה שאצלו מדובר בשני סיבובים לפחות.

כך או כך, את בעיית השקיעה בשינה פתרתי, אבל לא את הערנות שבאה עם אותו סיבוב שכפה עליי הטבע. אומנם כל אורך המסלול (הלוך וחזור) הוא פחות מעשרה מטרים, אבל פגיעתו הייתה קשה: לא הצלחתי להירדם שוב. השלפוחית אולי התרוקנה, אבל הראש התמלא שוב בכל אותן מחשבות שניסיתי להדחיק ולהרחיק.

החתום מעלה מסוגל להיות הגבר העצלן ביקום. בחיי. יש סופ"שים שבהם אתם יכולים להניח אותי על הספה בסלון בלילה שבין חמישי לשישי, רק כדי לחזור במוצאי השבת ולמצוא אותי באותו מקום ממש. רק שבכל הקשור לעבודה, משהו בגנים החיפאיים שלי לא נותן לי לעצור. ולפיכך החלטתי שאת שעות הערנות שנכפו עליי, אקדיש להתחלה מוקדמת של היום.

מה שהחל ככורח, הפך להרגל נעים: אני מקיץ בכל בוקר בסביבות ארבע וחצי, מושך עוד כחצי שעה במיטה (הגוף כבר ער, אבל הראש לא מוותר על עוד ניסיון להרוויח שעת שינה) מזדקף בחמש וצולל אל ארוחת הבוקר ואל התשבץ. בסביבות חמש וחצי, כשמפסיק להיות חשוך בחוץ, אני כבר מושך את הכלבה במעלה רחוב רש"י בואכה מלצ'ט, ומה אומר לכם, חברים? בחמש וחצי פחות חם מאשר בשבע וחצי, אפילו בשיא הקיץ!

והוא הדין לגבי ההמשך: אני נוסע למשרד בחמש דקות, שבשעות מאוחרות יותר היו נמתחות ל־20 דקות לפחות, מגיע עוד לפני השומר, נהנה להיות הראשון שמפעיל את המזגן - אף על פי שעוד לא מוכרחים - שותה כוס מים קרים ומתחיל להלום במקלדת.

הייתי שמח לומר שאת השעתיים שאני מקדיש לעבודה בבוקר, אני מרוויח אחרי הצהריים, אבל לצערי אני נזכר בכל יום מחדש במשפט שהיה שגור בפיו של אבי המנוח (איש עבודה לעילא): "העבודה לא נגמרת, החיים נגמרים". ובכל זאת, אם בעבר לא יצאתי מפתח המשרד עד שבע בערב לפחות, הרי שעתה אני מרשה לעצמי לברוח כבר בחמש וחצי-שש - ולא מתפתה לנמנם מול הטלוויזיה, רק כדי שיתאפשר לי להירדם שוב, אי־שם באזור חצות וחצי.

לא אכחיש שהגם שאיני מהמאחרים לישון (גם בימים כתיקונם נדיר למצוא אותי מנמנם אחרי שש וחצי בבוקר, אפילו בשבת), אני מתגעגע לחמש שעות השינה שלי, שהתקצרו להן פלאים. אז אם אתם עוברים בסביבה, אנא נסו שלא להקים רעש, למקרה שהצלחתי לעצום עין.
מאחר שלא חוויתי עייפות שכזאת מאז הימים שבהם הייתי חייל בקו, כזה שישן שעתיים־שלוש בין מארב לפתיחת ציר לבין שמירה ל"טווס", הרי שבעזרת גפרור אני פוקח עתה את עיניי כדי להביט בחצי הכוס המלאה: לפחות במובן הזה חזרתי לגיל 20!