השבוע שעבר שוב הפגיש את דונלד טראמפ ובנימין נתניהו באחת מנקודות ההשקה שהפכו אותם להיות לא סתם תאומי שחץ ועוולה, אלא גם אחים לצרה, וקמפיין הבחירות של השניים נועד לא רק להיבחר, אלא בעיקר להצילם מהכלא.
הר העדויות על מעורבותם הפלילית של מקורבי טראמפ הפך גם אותו ממועמד לנשיאות למועמד לכלא. המסמר האחרון הוא השירות החשאי האמריקאי, שנתפס על חם כשהוא מעלים הוכחות לקנוניה של טראמפ להפלת הדמוקרטיה. ועדת הקונגרס חוקרת את אירועי ההתקפה על הקפיטול, תקשורת המיינסטרים מדווחת על החקירה, והנחת העבודה המשותפת היא שהקירות סוגרים עליו.
"פאקינג נשיא ארה"ב": עדויות חדשות מהמהומות בגבעת הקפיטול
המשפטים בעניין נתניהו, לעומת הבולדוזר האמריקאי, מדשדשים כמעט כמו החקירות שרוככו באורח מתמיה. אפילו הטיפול בחשודים באיום על עדים לטובת נתניהו (טופז לוק ויונתן אוריך) מג'עג'עת כאילו מדובר בשני פרחחים שפעלו על דעת עצמם. המשותף המנטלי לטראמפ ונתניהו הוא אחיזת עווית בשלטון, התמכרות משותפת לגינוני כבוד, עושר וחנופה, אגו גלקטי והפעלת מכונות רעל קטלניות במובן של שימוש בהסתה המבוססת על שקרים.
תיאורים מעוררי סלידה: כך תשפיע עדות קליין על משפט נתניהו
המפריד ביניהם הוא שזה אינטליגנטי וזה טיפש. שניהם מבינים שהם עוברים על החוק, ושניהם הצליחו לחמוק מחשדות עבר וסבורים שמה שלהם שלהם ושיישרף העולם. הדמיון הזה ביניהם אמור להבעית כל אדם סביר בישראל שמחשב כיום את דרכו לקלפי. הבעיה היא שהמשותף האישי בין השניים לא מעניין את תומכיהם, והתוצאה היא שיש מכנה משותף בין טראמפלנד ובין ביבילנד. בין הליכודניקים והימניים שלנו ובין הרפובליקנים והימניים בארה"ב. לכאורה, אוקיינוס של מים, שמיים ופערים תרבותיים ומנטליים אמורים להפריד בין שתי החברות. למעשה היצרים, התשתית הרגשית והריבוד החברתי שמפעילים את הימין בישראל ובארה"ב דומים להפליא.
האוונגליסטים אינם שונים מהמתנחלים והכהניסטים אצלנו ברמת הקנאות הדתית והניתוק מהמציאות הדמוקרטית. גם האגפים הפחות קנאים של הרפובליקנים המסורתיים, באי הכנסיות של ימי א', חגים והלוויות, דומים למסורתיים של ש"ס במרכיבים העיקריים של מהותם הקולקטיבית: שבטיות, ערכי משפחה, גזענות ולאומנות במסווה של פטריוטיות. המכונה הזו נעה בעזרת שדרת עסקנים ומאכערים בכל הרמות, שניזונים מהמבנה הימני של החברה וממערך תקשורתי יעיל.
המסר הסמוי האמריקאי הוא עליונות לבנה וחששות מפני הדורסנות של השמאל (כלומר העולם הליברלי). המסר בישראל הוא עליונות יהודית דתית שהולכת יחד עם רגשי נחיתות פריפריאליים. והתוסף הקבוע: הקבוצות האלימות, מעין מיליציות, שמסתובבות בשולי מחנות טראמפ ונתניהו ומנהלות מפגני כוח מול האויב מבית.
הדמיון בין הטראמפיסטים לביביסטים אמור להביא כל אדם סביר לשאול את עצמו אם מה שקרה בארה"ב - ימין קיצוני בהנהגת מנהיג חסר מעצורים - עשוי לקרות גם אצלנו. שם הותקף בית הנבחרים כדי שטראמפ ואנשיו יוכלו לבצע אחרי הבחירות צעדים בלתי חוקיים כדי לשנות את התוצאות. השאלה אם נתניהו מסוגל לארגן או לתכנן קשר נגד הדמוקרטיה עדיין פתוחה.
זה מכבר ארגן נתניהו קשר נגד הדמוקרטיה, כאשר לא קנה את הלגיטימציה של ממשלת השינוי ושיסה ציבור מוסת בממשלה ובראשה. אלף פעם הסבירו לציבור שבנט הוא רה"מ כנציג הרוב בכנסת, וההסברה הזו קרסה מול קמפיין שיסוי ותקשורת מיינסטרים שוטה ומשוטה. ואגב, אני מציע לחברים/ות בתקשורת המיינסטרים להציץ מערבה וללמוד כיצד תקשורת מנהלת מאבק למען הדמוקרטיה - במקום לפזול לערוץ 14 ול"ישראל היום".
ימי הזעם
הקשר הטראמפי נולד על כמעט תיקו בין טראמפ לג'ו ביידן, כאשר ביידן לוקח בפוטו פיניש, בדומה לתיקו בין קואליציית ימין ושמאל אצלנו. השאלה היא: האם הימין הביביסטי בהנהגת ביבי מסוגל לתפוס שלטון בשוחד, מרמה, הפרת אמונים וזיופים, והתשובה היא: ברור שכן. אלימות בסגנון הפריצה לקפיטול? לא בטוח. יש באוכלוסייה הביביסטית מאגרים נפיצים של רגשי נחיתות ותוקפנות עיוורת שמאכלסים את המסכים באירועים פומביים. מעורבותו של נתניהו בהם היא בעצם קיומו, ולך דע לאן זה יכול להגיע.
נוער המאחזים, לה פמיליה והקבוצות הכהניסטיות הם המקבילות של מיליציות העליונות הלבנה בארה"ב. לא ניתן להעריך עד היכן יגיעו "נציגי" ההמון הזועם והמוסת שנדחף קדימה, ותשכחו מהשב"כ. להבדיל מטראמפ, נתניהו נזהר מלקרוא לאלימות, אבל לך דע מה מצבו המנטלי של מי שעשוי להפסיד בבחירות, וקולות מתכתיים של סגירת דלתות מסורגות מבעתים את שנתו בלילות. שאר האמצעים דומים: "הבחירות נגנבו" היה הסלוגן שעורר בציבור הטראמפיסטי סוג של זעם שבוער בכל מי שאי־פעם גנבו ממנו. ואם מדובר בבחירות, אזי הזעם הוא קולקטיבי ומידבק.
מקורבי טראמפ טענו שהבחירות זויפו וכי יש להם הוכחות. הם שיגרו פניות למדינות שבהן נתגלו הזיופים תוך דרישה לספור מחדש, ונכשלו בכ־60 פניות. בהמשך זייפו בעצמם את התוצאות והביאו את הקלסרים המזויפים לבית הנבחרים כדי שוועדת הבחירות תורה על ספירה מחודשת. גם זה לא עבד.
ב־6 בינואר קרא טראמפ לתומכיו להגיע לעצרת שנערכה בפארק האליפסה, משם שיגר אותם להתקפה על הקפיטול. מכאן ואילך הגיע תורן של המיליציות הפרטיות של ארגוני עליונות לבנה לרכוב על זעם ההמון ולתפוס פיזית את סגן הנשיא מייק פנס. הרעיון היה לדרוש מפנס, הממונה רשמית על טקס העברת השלטון, פשוט להפסיק את תהליך ספירת הקולות. פנס סירב, נמלט מתוקפיו, והבחירות אושרו. בהמשך נעצרו עד עכשיו כ־800 מהמסתערים על הקפיטול וכמה מאות עדיין מבוקשים, הוקמה ועדה לבחינת אירועי התקיפה, ומכאן ואילך מתנהל המצוד המרתק ביותר ביקום אחרי טראמפ ואנשיו.
המפיקים, התסריטאים והחוקרים הם חברי הוועדה וצוותיהם. מה שמאפשר לישראלי המותש מהאירועים במחוזותינו להציץ בעונג בלתי מסותר על מצעד העדים ועל בניית הפאזל שחושף טפח אחר טפח את מעללי ומערומי חבורת הפוחחים סביב נשיא ארצות הברית. ביניהם רבים מידידי ישראל ונתניהו שמתייצבים בהמוניהם בפני ועדת הקונגרס, מרצון או מאונס, וממתינים בחיל להחלטות התובעים במגוון מדינות על מגוון פשעים.
ביניהם לינדסי גרהאם, יקיר ההתנחלויות וחברו הקרוב של נתניהו, רודי ג'וליאני ידידו הקרוב של נתניהו, סטיב בנון ה"אסטרטג" של התורה הטראמפיסטית ואלילם האידיאולוגי של הוגי ישראל השנייה (אתמול החל משפטו גם הוא בדרך לכלא), וסנאטורים וקונגרסמנים שהיו מעורבים בקשר. כבר בשלב הזה, כאשר התובע הארצי האמריקאי עדיין לא נקט צעדים פומביים, ניתן להתרווח בכורסה בידיעה שהתוצאה ברורה: טראמפ בדרך לאימפיצ'מנט הגדול מכולם - בגידה.
גם אם נתניהו צועד בנתיב שסלל טראמפ, עדיין אצלנו זה בקטנה ובמסריחה לעומת סרט המתח המדהים בוושינגטון, וההדהוד הטקטוני שמרעיד את ארה"ב והעולם.