התוקפן, מחרחר המלחמה, אינו נזקק לאמתלה גדולה, אמיתית, ואם תרצו מוצדקת, לשיטתו, לתוקפנותו. יתר על כן, הוא אינו נזקק לסיבה כלל וכלל. שנאה סתם, תאוות שלטון וכיבושים, גאוותנות – די בהן כדי להניע אותו לפתוח במלחמה. את עיניו הוא לוטש לשכנים שגבול משותף לו ולהם. כסבור הוא שחזק הוא מהם, שיכול לגרום להם נזק בל ישוער ומוטב להם להיכנע מרצון, או לאחר שפיכות דמים ונזקים נוראיים. בטוח הוא בניצחונו, בהשגת מטרתו, בלי לברור אמצעים.
יש שהתוקפן חזק ממי שעליו הוא מאיים ואותו הוא תוקף, ויש שאינו עושה את החשבון הנכון. מרים ראש כנגד שכנו החזק ממנו, מתגרה בו, יוזם פרובוקציות, מקווה להרעיד את המותקף, לגרום לו חרדה ומנוסה. אין הוא עושה את חשבונו שלו, את חשבון מחיר הדמים והנזקים שהוא עצמו ישלם בסופו של דבר.
דוגמה למקרה הראשון היא כמובן המלחמה שפתח בה פוטין. המעצמה הרוסית החליטה יום אחד שאוקראינה היא בעצם “אחותה” ולא ייתכן שתקשור גורלה עם המערב וברית נאט”ו. שהרי בכך – זו התואנה - היא מקרבת את איום המערב על המעצמה שבמזרח. על מנת לסכל “איום” זה, אין לצאר המודרני ברירה אלא לצאת למלחמה ולאותת שרוסיה רצינית בדאגתה מפני מה שזומם נגדה המערב. וכך החזק, תאב הכיבוש והבכורה, קם יום אחד מרבצו והכריז: מלחמה! אמר ועשה. זה כחמישה חודשים נמשכת המלחמה, אוקראינה מפסידה מדי יום נתחים משטחה, ערים וכפרים נהרסים, המוני אזרחים נהרגים.
מבחינתו, פוטין עשה חשבון נכון. אומנם אין צבאו נוחל הצלחות קלות כפי שסבור היה כשנתן לו אור ירוק לשגר טילים, להרוס כפרים ולהפגיז ערים, אבל, לכלל מלחמה בין מזרח למערב, בינו לבין ברית נאט”ו, טרם הגיעו הדברים. התוקפן מלווה את אלימותו בשטח בתעמולה גסה, הן נגד אוקראינה המותקפת והן נגד מדינות שכנות שפעם היו חלק מברית המועצות.
עכשיו העילה היא הזרמת נשק ומערכות ארטילריה מהמערב לצבא אוקראינה. ובכן, המערב גורם להסלמה, הוא התוקפן, הוא המאיים על גבולות רוסיה. ולכן, “המבצע המיוחד”, כפי שהוא מכונה בתעמולה הרוסית, יצטרך להתרחב לעומק אוקראינה ואולי גם למדינות כמו ליטא, לטביה ומולדובה.
מרחץ הדמים שמשיתה רוסיה הדיקטטורית על אוקראינה האומללה מלווה אפוא במרחץ מילים מכובסות ושקריות, שרק מלמדות על העתיד לקרות בהמשך, אם המערב לא יקום לעשות מעשים מעבר למילות הזדהות יפות, ביקורי מנהיגים בקייב, או אפילו משלוחי כסף ונשק, ויבלום בכוח את הצבא הרוסי.
זו מלחמה, שככל שהיא רחוקה מאיתנו, היא נוגעת גם בנו. האם יקיימו הרוסים את איומם להפסיק את פעילות הסוכנות היהודית בתחומם? האם שוב ייסגרו השערים ליציאת יהודים? האם שוב “נתיב” ירד למחתרת כמו בתקופת השלטון הסובייטי ומסך הברזל?
המקרה השני נוגע לנו ולגבולנו. במקרה זה, המאיים והתוקפן הוא דווקא הצד הנחות, שפועל ממניעים אנטישמיים, אסלאמיסטיים ולא רציונליים במונחי ישראל והמערב. בגבולנו הצפוני זהו חיזבאללה עם נסראללה בראשו. בגבולנו הדרומי אלה הם חמאס והג’יהאד האסלאמי. שלושה ארגוני טרור, שברצותם משגרים טילים לעבר ישראל וברצותם שקט יחסי שורר בגבול. בוחנים את סבלנותו של צה”ל ומידת תגובתו. מזהים חולשה ישראלית כביכול ומנסים שוב ושוב לגרור אותנו למלחמה ולמבצעים.
התוקפנות השיעית והחמאסית מלווה בתעמולה בזויה, שלפיה ישראל היא התוקפן שיש להביא לחיסולו. כך היה זה מיד בתום ביקור נשיא ארצות הברית, כשמרצועת עזה שוגרו, סתם ככה, ארבעה טילים לעבר ישראל - וחיל האוויר הגיב במהירות ובקשיחות. דוברי חמאס מיהרו להתלהם: נגיב על פשעי ישראל, על תוקפנותה ועל הפגיעה באזרחים חפים מפשע.
אז מה יש לנו כאן? מעצמה ענקית שמתנהגת כבריון עולמי שעושה כטוב בעיניו, שאין לו שמץ של רחמים והומניות, שמוכן להרוג אלפים ולהרוס מדינה שלמה כדי לספק שאיפות טריטוריאליות, כאילו לא די לו שהוא הגדול בשטחו על פני הגלובוס. מצד שני, ארגוני טרור בזויים, שלא ישלימו עם קיום המדינה היהודית וינסו בכל הזדמנות לחולל מלחמה גדולה, יהי המחיר שישלמו כבד ככל שיהיה.
ושני אלה, הדוב הרוסי והטרור הערבי־פלסטיני, מלווים את תוקפנותם בתעמולה שקרית, מנסים להטיל את האשמה על הצד המותקף. השאלה היא עד מתי ישב המערב בחיבוק ידיים ומתי ישראל תדע לא רק להגיב על טרור נקודתי, אלא לשים לו קץ אחת ולתמיד. רק ישראל מאוחדת, ערוכה ונחושה, המתעלמת מתעמולת השקרים של אויביה ומהשקט המדומה והזמני, תוכל להדוף את האיום המתעצם עליה, מקרוב ומרחוק.