באחד מימי שישי של יולי 1987 בשעת צהריים, ישבנו כהרגלנו במזנון בית העיתונאים על שם סוקולוב ברחוב קפלן בתל אביב. השולחן שסביבו ישבנו כונה "שולחן הרשעים", כי חלק מהיושבים סביבו היו אנשי תקשורת הידועים בלשונם החדה. סביב השולחן הם ביקרו, לכלכו והשמיצו בלי חשבון שרים, חברי כנסת, עיתונאים וכמובן זה את זה.
זה היה שולחן נפלא. הרוע, הציניות והארסיות מילאו את חלל האוויר. היו צעקות, הייתה שירה, היו קרבות מילוליים פנים אל פנים. אנשים הסתכסכו, נוצרו ברוגזים, היו סולחות. הכל נעשה תוך כדי הרמת כוסית ומדי פעם גם הטחת כוסיות על הרצפה וזה על זה, ברגעי התפרצויות זעם.
ביום שישי בסוף יולי 1987 עברנו כמה חבר'ה מהשולחן במזנון בית העיתונאים למסעדת "אולימפיה", שם נהגו לשבת בין השאר שרים, אנשי פרסום ותעשיינים כבדי משקל. אני זוכר שהגענו למסעדה היוקרתית שייקה בן פורת, אללה ירחמו; המשורר יֵבי, תהיה נשמתו עדן; אהרל'ה בכר זצ"ל ואני, הצוציק שעדיין חי, נושם ובועט.
בכר, שהיה לו אולקוס רציני, ניסה להימנע משתיית אלכוהול ומעישון, אבל לא יכול היה להתאפק ולגם מהכוס שלי ערק רעיל ועישן מהסיגריה שלי כמה שאכטות בכל פעם שהצתי. אפשר היה לראות עליו שהוא סובל קשה מהאולקוס, ועם ההומור האכזרי שלו אמר אחרי כל לגימה וכל מציצה מהסיגריה "זה הדרינק האחרון שלי", "זו השאכטה האחרונה שלי". הוא כנראה ידע מה הוא אומר. כשהוא יצא עם בן פורת מהמסעדה, הוא חש יותר רע מרע ופונה לבית חולים, שם נפטר.
חלק גדול מאלו ש"מככבים" כיום בתקשורת לא יודעים, לא ראו ולא שמעו על אהרן בכר, שהיה אחד מהכותבים המשובחים שידעה העיתונות העברית.
המדורים שלו "מאזני צדק" ו"יריות באוויר" ב"ידיעות אחרונות", נחשבו למדורים הכי נקראים בעיתון. הספר שלו "הנידון: אורי אבנרי", על עורך "העולם הזה" שבו עבד בכר ואשר את העורך הוא העריץ ותיעב בעת ובעונה אחת, יצר מהומה ורעש גדול בברנז'ה העיתונאית.
בכר לא פחד לבקר ולתקוף, וגם לא פחד לכתוב דברים חיוביים על אנשים כמו אריק שרון, שאחרי שיחה ארוכה איתו כתב עליו: "לשרון יש השקפת עולם החותרת לשלום, הרבה יותר ממה שמצטייר בציבור". אחרי סדרת הכתבות שלו "שש אחרי המלחמה", שבה "העז" לכתוב על שרון, האיש שהשמאלנים אהבו לשנוא, גם דברים חיוביים - התנפלו עליו אנשי שמאל, ורבים אף החרימו אותו.
היו לי הרבה שעות אהרן בכר. לא פעם שתינו יחד, חלמנו יחד, קיווינו שתתחוללנה מהפכות חברתיות, תמכנו יחד בפנתרים השחורים. התקוות היו לשווא. הכל הלך הפוך ממה שחלמנו ורצינו. אהרל'ה בכר "הבולגרי", שבגיל 10 השתתף בנטל הפרנסה של משפחתו ועבד כשליח במכבסה ביפו, לא הספיק לממש את חלומותיו. הוא נפטר בגיל 45 ב־27 ביולי 1987, השבוע לפני 35 שנים.
אחת הסיבות שגרמו לי להיזכר השבוע באהרן בכר, הייתה שיר ששמעתי והשמעתי בתוכנית הרדיו שלי ברדיו. שם השיר: "מכשפות". המילים של איל פרידמן ונמרוד טלמון. קוואמי שר.
באחת השיחות שניהלתי עם בכר ב"ווילסון פאב" בניו יורק, שם התגורר באמצע שנות ה־80, דמיינו תסריט שבו מנהיג ישראלי בנוסח מקארתי עולה לשלטון בישראל ומה יעלה בגורלנו. הרצנו את הדמיון, היינו מסטולים קצת. בכר היה בטוח שהוא ייעצר בין הראשונים, כי הוא חשוב יותר ממני. הוא תיאר איזה עינויים נעבור, איזה עיתונים ייסגרו ראשונים, מי ישתלט על תחנות הרדיו. השתוללנו עם הדמיון. נזכרתי בשיחה הזאת כשקראתי את השיר ופתאום נראה לי שבעתיד הקרוב עלול להיווצר מצב שהשיחה הדמיונית שלי ושל בכר בפאב בניו יורק לפני כ־38 שנים תתממש.
רק כי רוב המדינה הולכת בשורה
אחת לא אומר שזו השורה הנכונה
רק כי טעם התיעוב הוא טעם העונה
לא עושה אותו טעים נה נה נה
מי באמת רוצה לתמוך בזה, בסוף לומר הכרתי
ת'יום שישראל יישמה את מה שמקארתי
עשה לארצות הברית בשנות ה־50?
תיתנו לזה יד? תישארו אדישים
זה מתחיל בססמאות ויעבור אל הסלון
מילה לא במקום? עלבון לשלטון
שכנים יציצו יקשיבו יצביעו עליכם
וילשינו בשנייה שלא תסיטו וילון
(זה) לא מוגזם, אנשים, תעשו לזה גוגל
לפחות כל עוד מותר פה בג'ונגל
כי בדרך הזאת אין מקום לדמיון
אין מקום לשירים, רק ליד של בריון
אנשים כמוני עוד ילכו על שיר כזה לכלא
בדרך ייכנסו לשם עוד מתונים מאלה
כותבי שירים, זמרים, תסריטאים
שחקנים, קומיקאים - כולם יחטפו
כולם ירדפו, אלה שלא יצטרפו
וגם אלה שתמכו לא יחיו בביטחון
רק לפחד יירשם הניצחון
והוא שיגיד לכם
לצוד מכשפות כי הן זרות
איך הן מתלבשות
איך לעזאזל הן מעיזות
בכלל לחשוב דברים שונים
ובשפה שמוזרה לעור התוף
לשרוף לשרוף לשרוף
לא קיים חליל אחד שיגיד איך לרקוד
להיכנס בעם שלם - לא דרך לשרוד
לשנוא אדם בגלל לאום או דת - לא מוסיף כבוד
לשום צד, יהודים ערבים - זה כולל כל אחד
דוברמן, ליברמן, פדרמן, נסראללה אני כאן
לא חושש לרגע לא להיות גזען
מכיוון שהכל שחור לבן אצלכם
לא באמת אומר שיש לצבוע ת'עולם
רק בצבע אחד, מחשבה אחת, הלו?
למרות שזה הרבה יותר קל, לא
לגזענים יש ת'מילים הכי יפות
שמרו על עצמכם מלקבל מהם עצות
מרזל, ברטלר, אלדר, בן גביר
היו שמחים פה להוריד שכמותי אל מול הקיר
כי כהנא טעה, והטעה
אין משמעות לדת או לגזע אם נולדת חלאה
רק בגלל האשליה שכולם פה זה ביחד
לא עוצר את הנפילה מהפח אל הפחד.
השבוע לפני שנה הלכו שלושה חברים - צבי שיסל, אורי שרון, רוני דניאל. כל אחד כמו בא מעולם אחר.
שיסל היה שחקן, במאי, מפיק והאיש הכי הכי מצחיק. למדנו יחד בבית ספר עממי הר נבו. היתה תקופה שישבנו ליד שולחן שני מושבים ועשינו צרות למורים ולתלמידים, בעיקר לתלמידות.
רחל אורני המחנכת הבינה שאנחנו שני ברדקיסטים חסרי תקנה והייתה שולחת אותנו למנהל אלוני, שהבין מהר מאוד שכל שיחות המוטיבציה להתנהגות מנומסת ותרבותית לא יעבדו במקרה שלנו. בהמשך, כשהגענו לבגרות, הצטלבו דרכינו שוב בסרטים, בישיבות במסעדת "כתר המזרח", בבילויים בפאבים של תל אביב וכמובן בחגיגות בחוף מציצים.
כשאריק הלך, הידידות עם שיסל התרעננה בגלל העצב והרצון להיזכר יחד בחוויות משותפות. שיסל היה כישרון נדיר, טוב לב ומשיגענר לא קטן. זו הייתה מכה גדולה בכנף כשהודיעו לי על מותו. עוד חבר הלך.
יומיים לפני ששיסל הלך, באמצע השידור שלי ברדיו הודיעו לי שאני יכול לפרסם שהחבר רוני דניאל נפטר מדום לב בביתו. זה נפל בבום. עשרות שנים של היכרות הסתיימו בשידור חי. "חברנו רוני דניאל נפטר", אמרתי ולא יכולתי להמשיך. נחנקתי בשידור. ביקשתי שישימו שיר של אריק איינשטיין, שרוני היה אחד ממעריציו המושבעים והיה מנהל איתו שיחות טלפוניות.
המכה הכי גדולה שחטפתי הייתה כשגולי הדייג הודיע לי ממש השבוע לפני שנה, שאורי שרון נמצא מת בשפך הירקון. אורי שרון, חבר כאח לי, היה האיש הכי נפלא בעולם. דייג עברי, איש העבודה, לוחם, הומניסט, אוהב אדם. מאות שעות בילינו ועבדנו יחד בסירת הדיג שלו בימי סופה וסערה, בימים נעימים ושקטים. האיש עם העיניים הכחולות והצחוק ברוורס תמיד היה שם בשביל כל חבר שנזקק לו.
ספר הטלפונים עב הכרס שלי, שמשמש אותי עשרות שנים (ונראה קרוע ובלוי כמוני) הפך להיות ספר הז"לים, הזיכרונם לברכה. אני לא מעז למחוק את שמותיהם. כשאנשים שואלים אותי מה שלומי ואני עונה להם "חרא", הם חושבים שזה בדיחה. זה לא.