במהלך הבחירות לכנסת, בשיא המתח, כאשר גם יחסי החוץ הופכים לקלף פנים־פוליטי (והקלף לרוב נמצא בידי ראש הממשלה המכהן ומשחק לטובתו) – הורגש בזירה המדינית בישראל זעזוע רועש ולא מאוד צפוי. לפחות כך נתפסה בקהל הרחב הידיעה על כוונת הרשויות ברוסיה לסגור את הסוכנות היהודית במדינה. את הסמל היהודי הראשי בגלות, את ספינת הדגל של אידיאולוגיית העלייה. ממש ברמה של "פתאום שמעתי בום" – אם שואלים את הישראלי הממוצע, שלא מסתובב במסדרונות משרד רה"מ, משרד החוץ או הסוכנות היהודית שבירושלים.
ואומנם, באותם המסדרונות פחות הופתעו מהחדשות ממוסקבה. כבר כמה חודשים קודם לכן אנשי הסוכנות שפעלו ברוסיה דיווחו להנהלה היושבת בירושלים על העננים השחורים שמתאספים ומתעבים מעל ראשיהם. תחילה שיגר משרד המשפטים הרוסי את נציגיו לסניף הסוכנות היהודית במחוז בירוביג'ן המרוחק, כמעט על גבול רוסיה־סין. מהר מאוד התרחבו הביקורות המאיימות והגיעו למשרדי הסוכנות בעוד ועוד מוקדים ברחבי רוסיה.
הטענות היו עמומות ומעורפלות למדי, לרוב נסבו סביב האשמות בעבירה על חוקי המדינה, אך את השורה התחתונה קלטו אנשי הסוכנות היטב ועדכנו מיד את הגורמים הרלוונטיים בישראל: הרוסים החליטו לסגור את הסוכנות היהודית, ויש לפעול מהר.
הדיונים כונסו, הצעדים גובשו, והשאלה שריחפה באוויר ברוב הישיבות והדיונים, נותרה ללא תשובה ברורה: "מה באמת הרוסים רוצים? האם איומי סגירת הסוכנות נובעים מרצונם לפתוח במו"מ מעמדת כוח? או שהשתנתה הרוח במוסקבה ומאחורי משבר הסוכנות עומד מסר מדיני שלילי שעל ישראל לפענח?". בעוד מקבלי ההחלטות פעלו, ובמקביל ניסו לפצח את החידה הרוסית, ראש האופוזיציה בנימין נתניהו הביט על המתרחש בעיקר מהצד.
תתפלאו. נתניהו לא נתן הצהרה ששודרה בעמוד הפייסבוק שלו לקראת המהדורות ולא האשים בה את ראש הממשלה ואת שר הביטחון ב"משבר מסוכן ביחסים עם רוסיה", וגם לא הבטיח לתקן את מה שקלקלו מיד אחרי שיעלה לשלטון.
זאת משום שהסיפור המתואר לעיל התרחש באפריל־מאי 1996, בזמן כהונתו של נשיא רוסיה דאז בוריס ילצין ובעיצומו של קמפיין הבחירות לכנסת ה־14. אז לא חסרו למועמד לראשות הממשלה נושאים וכלים לתקוף את מתחרהו, ראש הממשלה שמעון פרס, כך שמשבר הסוכנות נשאר מחוץ לדף המסרים של נתניהו.
הודעת משרד המשפטים הרוסי על ההחלטה לסמן את פעילותה של הסוכנות היהודית ברוסיה כלא חוקית הועברה ב־3 באפריל 1996. הבחירות לכנסת התקיימו ב־29 במאי. עד שנתניהו המנצח נכנס רשמית למשרד ראש הממשלה ולתפקיד, משבר הסוכנות טופל בהצלחה על ידי ממשלת פרס.
אף שהמשבר הראשון סביב הסוכנות היהודית טופל ללא השתתפותו של נתניהו ולא סומן, כאמור, כאחת המטרות לתקוף את פרס במהלך הקמפיין, יש להניח כי יו"ר האופוזיציה הנוכחי, כלומר בנימין נתניהו, לא שכח לחלוטין מהסיפור הישן הזה, מפני שנתניהו ידוע כבעל זיכרון מצוין. במיוחד כאשר מדובר בעניינים פוליטיים־מדיניים.
תפירת תיק
את הסיפור הישן חשוב להוציא מהארכיון המאובק משתי סיבות. האחת, משבר הסוכנות מודל 1996 עשוי לתרום תרומה יפה לטובת פענוחו של משבר הסוכנות 2022. ולא פחות מזה, אין כמו להכיר את העובדות כדי לדעת להבדיל בין טענות מבוססות של מדינאי ותיק לבין תעמולת בחירות של אותו מדינאי ותיק כאשר הוא חובש את הכובע הפוליטי ומטיל על מתחריו את האשמה במשבר שנובע מסיבות אחרות.
כל עוד משבר הסוכנות בגרסתו העדכנית כאן איתנו, כמו גם מערכת הבחירות, כדאי להכיר את הרקע ואת העובדות. במיוחד אם יש הטוענים כי יחסי ישראל־רוסיה פרחו וזהרו עד שבאו לפיד וגנץ והרסו כליל את האוצר המדיני היקר.
התעמקות בפרטים של שני משברי הסוכנות והשלכתם על יחסי ישראל־רוסיה בהפרש של 26 שנים חושפות דפוס פעולה זהה לשני המקרים, בנסיבות שונות לחלוטין. להחלטה לרדוף את הסוכנות היהודית באמצע שנות ה־90 קדם שינוי דרמטי במדיניות כלפי ישראל מצד משרד החוץ הרוסי.
שלושה חודשים קודם לכן סיים אנדריי קוזירב, שר החוץ הרוסי שנחשב לדמוקרט בעל השקפה ליברלית, את תפקידו. מי שמונה במקומו לתפקיד היה לא אחר מאשר יבגני פרימקוב, הידוע בעמדותיו הפרו־פלסטיניות והאנטי־ישראליות.
נזכיר כי בתחילת שנות ה־80 עמד פרופ' פרימקוב בראש המכון למחקרים בתחום המזרחנות, שבו עשה את עבודת הדוקטורט שלו בנושא "הקשר בין הציונות והנאציזם בשנות ה־30 וה־40 של המאה ה־20", ברנש העונה לשם מחמוד עבאס, ראש הרשות הפלסטינית ב־17 השנים האחרונות.
השלכות כניסתו של פרימקוב לתפקיד הורגשו היטב בישראל. היחסים התקררו, משרד החוץ הרוסי לא פסח על אף תקרית שולית שהתרחשה בזירה הישראלית־פלסטינית, ודאג כל פעם להוציא גינוי תקיף נגד "המדיניות המיליטריסטית והאגרסיבית של תל אביב".
רובד נוסף שליווה את משבר הסוכנות א' היה הוויכוח סביב חצר סרגיי. רוסיה דרשה להעביר אליה את הבעלות על המבנה ההיסטורי, שהיה חלק ממגרש הרוסים שבירושלים. כמו בסיפור הנוכחי של מבנה היסטורי אחר, חצר אלכסנדר, גם הוויכוח הקודם נמשך שנים, ובאמצע שנות ה־90 הגיע לנקודת רתיחה.
למשמע הבשורה בדבר החלטת משרד המשפטים הרוסי לסגור לאלתר את הסוכנות היהודית בשטחי רוסיה, זומנו אנליסטים המומחים לרוסיה לדיונים בפורומים שונים. הם העריכו כי מוסקבה החליטה לנקוט טקטיקה ותיקה ואופיינית מאוד: לאסוף חומרים לתפירת תיק, לעבור למתקפה ולתת ישר אגרוף בבטן. כל זה כדי להציב תנאים ליישוב הסכסוך ולפתוח במו"מ מעמדת כוח.
בנוסף, למעצבי המדיניות המזרח־תיכונית, שבראשם עמד פרימקוב האנטי־ישראלי, היה חשוב להעביר מסר לחברים במזרח התיכון, לאותן מדינות ערביות שראו בישראל את השטן הראשי וברוסיה – את האח הגדול (והמממן). את השיטה הוותיקה והבדוקה של תפירת תיק ואיום ממשי כתנאי פתיחה לשיח מאחורי הקלעים אפשר לזהות כמעט באותו הפורמט גם במשבר הסוכנות הנוכחי.
עד כה הדמיון בין שני המשברים. ועכשיו להבדל הדרמטי. רוסיה של שנות ה־90 ראתה את עצמה כמועמדת להיכנס למועדון הנכסף של מדינות המערב. הדיאלוג בין רוסיה וארה"ב לא היה ריב אויבים, אלא שיח של אויבים לשעבר המעוניינים בפתיחת דף חדש.
על כן, הטיפול במשבר הסוכנות ההוא נעשה דרך תיווך אמריקאי. הממשל בוושינגטון נענה בחיוב ונרתם למשימה. השיח התנהל בעיקר דרך שגרירות רוסיה בוושינגטון – וההבנות הושגו די מהר, כאילו רק לפני כמה שבועות לא האשים משרד המשפטים הרוסי את "הארגון האמריקאי־הישראלי הזר" בפעילות שעוברת על שורה של חוקים מקומיים.
הפתרון התברר כפשוט ואפקטיבי: הסוכנות היהודית ברוסיה הפכה לעמותה מקומית, כך נרשמה מחדש ותפקדה בהצלחה עד קיץ 2022. הליך העברת חצר סרגיי לידי רוסיה קיבל דחיפה נוספת והסתיים ב־2008.
בריתות חדשות
מי שמחפש היום תשובה לחידת החידות שהיא: "מה באמת פוטין רוצה מאיתנו?", יכול להיעזר בניסיון העבר, לפחות לזהות את השיטה. למה כעבור 26 שנים החליט הנשיא פוטין להוציא מהבוידעם את הסיפור הישן של איום סגירת הסוכנות ולהשתמש בו שוב? יש להניח כי גם הפעם מדובר במטרה משולבת, כשברקע מציאות מורכבת בהרבה בהשוואה למציאות של רוסיה באמצע שנות ה־90.
בפן הגלוי והמעשי קיים סיפור בעלות נוסף, דומה לסיפורו של חצר סרגיי. העברת הבעלות על חצר אלכסנדר בירושלים לידי ארגון המזוהה עם הקרמלין הובטחה לפוטין כתנאי לשחרורה של הצעירה הישראלית נעמה יששכר. ההליך התקדם ונתקע עם תחילת המלחמה באוקראינה.
יש לציין שבמוסקבה בטוחים כי ממשלת ישראל עצרה את העברת חצר אלכסנדר לידי הקרמלין כחלק מעמדתה העקרונית הפרו־מערבית, הפרו־אוקראינית והאנטי־רוסית. ולדימיר פוטין הרי ידוע כאדם שלא שוכח הבטחות, במיוחד את אלה שניתנו לו.
הנסיבות אומנם השתנו. כשנתניהו הבטיח את חצר אלכסנדר, לא הייתה מלחמה באוקראינה, אך בעיני פוטין זו בהחלט לא סיבה לא לקיים הבטחות. ואם ישראל מחזיקה את החצר כקלף – טוב מאוד, גם לקרמלין יש קלף חזק להחזיק בו. כבר לפני 26 שנים קלף הסוכנות היהודית הוכיח את האפקטיביות שלו, אז למה להמציא את הגלגל מחדש?
זה הסיפור במיקרו. והסיפור במאקרו והמרכזי הוא בהחלט סיפור של מלחמה ושל החרם המערבי ששינה דברים רבים ברוסיה, במערב, במזרח התיכון ובעולם כולו. מדיניות הקרמלין מול הלחץ ומול הבידוד הבינלאומי נובעת, כרגיל, מהפן הפרגמטי: כאשר הסדר הקיים נגמר ומת, על מדינה חפצת חיים לקבוע סדר חדש ולכרות בריתות חדשות.
ויש גם הפן הרגשי או יותר נכון – המנטלי: בעיני הנשיא הרוסי (ובעיני העם הרוסי) התגובה היחידה לסנקציות המערביות היא מתקפה נגדית, הסתגרות פנימית ויצירת בריתות חדשות. כל צעד אחר, כל ניסיון ליצור שיח עם המערב המחרים, ייתפס כחולשה וככניעה. ומאז ומעולם מנהיג שנתפס כחלש לא שרד ברוסיה, גם לא לתקופה קצרה.
על כן, בתגובה לסגירתן של דלתות המערב, פוטין מוריד את מסך הברזל הפנימי. על כן, בתגובה לחרם המדיני, פוטין טס לטהרן לייצר ולהעמיק חברות חדשה. המוחרמים והגאים מול המחרימים והבזויים. כדאי להקשיב לשבחים שחלק פוטין בשפע למנהיג העליון של איראן, עלי חמנאי. ככל הנראה יש להם תחומים משותפים רבים, לידידים הטובים בסיפור האהבה החדש שלהם.
אך בין כל המשותף, בחר חמנאי להבליט דווקא את "היחס הראוי שנותן הנשיא פוטין למשטר הכיבוש הציוני". כזכור, בכל סיפור אהבה בין מדינות, לצד מטרות משותפות ישנם גם האויבים המשותפים. ייתכן ששינוי הכיוון כלפי ישראל נכלל בעסקת חבילה בין רוסיה ואיראן.
בסיטואציה של השינויים הטקטוניים שעובר הסדר העולמי ברקע המלחמה באירופה והחרם המערבי הדוחף את רוסיה לזרועות טהרן ושותפיה – ראש ממשלת ישראל יכול להתנסח חד יותר או רך יותר בנוגע למלחמה באוקראינה. ייתכן שאילו היה יאיר לפיד זהיר יותר באמירותיו כלפי רוסיה וכלפי פלישתה לשטחי מדינה ריבונית אחרת, היה פוטין מעריך את הנימוסים הישראליים. אולי אף היה משגר ללפיד מברק קצת יותר ארוך וידידותי.
האם נימוסי רה"מ היו גורמים לפוטין לעצור את הליכי המאקרו שלו? יש להניח כי גם ראש האופוזיציה, בהיותו מדינאי ותיק ומוערך, יודע את התשובה. גם אם היא פחות תואמת את קמפיין הבחירות שלו.
מה פוטין באמת רוצה מישראל? הסיפור שהתפרץ מהבוידעם והפך למשבר
"מה הרוסים רוצים?", השתאו בישראל כשהוחלט לסגור את משרדי הסוכנות ברוסיה. הסיפור הזה התרחש ב־1996, וכשבמוסקבה קיבלו את מבוקשם, הם דאגו לחסל במהירות את המשבר שיצרו
