מי היה מאמין שטור על גבר שהוסיף שיער לקרקפתו באופן מלאכותי, כשהוא בעשור החמישי לחייו, יעורר כמות כזו של תגובות? אבל כך היה. בשבוע שעבר כתבתי על השתלת השיער שעברתי לאחרונה. השתלונת, יותר נכון, השתלה קטנה. תיקון פה, הוספה שם. לא יותר. בניגוד לגברים אחרים, קולגות מהתחום, שאחרי שהופיעו שנים על המסך בשיער מדובלל ומיני השלמות, הגיחו ביום בהיר אחד עם בלורית של פארוק כשהם מכחישים כל קשר להתערבות חיצונית - החלטתי להיות גלוי בעניין ואפילו לכתוב על זה בטור השבועי המפואר שלי כאן. למה לא? מה יש להתבייש ולחרטט?
בעיניי מדובר בטיפול ככל הטיפולים. כשם שלא חשתי מבוכה לספר על הזרקות בוטוקס שעברתי, לא מזיז לי גם לומר את האמת בעניין הזה. הסתתרות ובושה נראות לי קצת מצחיקות.
עם הפרסום ב"מעריב" קיבלתי מבול של הודעות וטלפונים. היו שאמרו לי ששברתי את קשר השתיקה המאצ׳ואיסטי סביב העניין הזה, אבל המסה הגדולה של הפונים הייתה בעיקר מגברים פרקטיים שיצרו קשר וביקשו לברר איפה עשיתי את ההשתלה כדי לקבוע תור מיידי אצל אותו הרופא.
חשוב לי לציין ששילמתי מחיר מלא על הטיפול. לא קיבלתי הנחת סלב או הקלת ידוען. שלחתי יד לכיס, לכן אני מרגיש מאוד נוח לומר את האמת לכל מי שפנה אליי. וכך הבטחתי שאם ההשתלה תצא טוב, אפרסם ברבים את שם הרופא ואם לא, תראו אותי עם ליפה עקומה על הראש בטלוויזיה. יש לי חוק: אם זה חיובי, אני משתף. פזר את הטוב ותגמל אנשים שעובדים יפה.
ועכשיו לתכלס: שבועיים חלפו מאז הטיפול. הפנים שהתנפחו בעקבות שטפי דם וטמטום שלי, חזרו למראה הקודם. אין גרם של נפיחות. במפרצים המחודשים הופיע שיער שחור יש מאין. צצו להם קוצים קשוחים. נראים כמו נייר שיוף עצבני. ועדיין, קיימת תחושה של משהו קשה שם למעלה. מעין בלוק בטון על המצח העליון. הקודקוד מרגיש כמו חרסינה. אומנם האזור לא נפוח, אבל עדיין קצת כואב ויש פה ושם אדמומיות ולא מעבר. בעורף, המקום שממנו תלשו לי שיער לטובת הפדחת, מגרד מדי פעם. נראה כמו עקיצה ישנה שדהתה. מראה הקרב המדמם שהתפתח סמוך לניתוח, התפוגג.
התופעות הללו רחוקות מסיפורי הזוועה שאחרים סיפרו לי. לא קרובות למה שהשכן מלמעלה הכניס לי למוח. הוא סיפר שאחרי שעשה השתלה, היה לו חם בקרקפת כל הזמן וליוותה אותו תחושה שנמלים חופרות אצלו במוח בחריצות. זה רחוק מהמציאות שלי. מה שכן, יש לי חרדות שהכל ינשור. ייפול. השיער החדש והישן.
גם התבאסתי שלא עשיתי קרחת כוללת והשתלה מקיפה יותר, כי ברור שגם זה יהיה הכרחי מתישהו. הרי אם כבר עוברים עליי אי אלו רגעי כאב, למה לא לרכוב עליהם עד הסוף? בחוץ רוב הזמן אני חובש כובע. זה קורה גם בלי קשר למצב הזמני החדש, אבל כעת זה יושב בול.
ויש גם פרוצדורה: מדי ערב אני עובר טקס של מריחות. בהתחלה מריחה של נוזל שהושפרץ על הראש, אחר כך הוחלף הנוזל במשחה אפורה שנרקחה במיוחד, ועכשיו זו תערובת אנטיביוטית שגורמת לי להרגיש בול כמו פארוק. אשתי לא מבינה למה אני קורא לה גברת קוברובסקי. אותי זה מצחיק. כרגע זה המצב. אם תהיה בלורית מתישהו, אעדכן.
השבוע הצגנו בתוכנית ״חשיפה״ בקשת 12 תחקיר קשה שהציג עדויות על איש העסקים ישראל אור, שבו נטען כי היה לו דפוס התנהלות בעייתי עם נשים. בעקבות התחקיר פנו מספר נשים להתלונן נגדו במשטרה. רק אציין שמושא התחקיר מכחיש את מה שעלה בתוכנית. הוא טוען שהתנהג תמיד באופן מכובד כלפי נשים ושחלק מהטענות נדחו בעבר בידי הרשויות.
מה שעוד מעניין בעיניי, כספיח שולי, הוא שחלק מאמצעי התקשורת בחרו להתעלם מהפרשה. מי שראה את התחקיר מבין מדוע התעלמות כזו היא מוזרה, אבל כנראה שעולם האינטרסים הסמוי בתחום התקשורת לא נגמר רק בסיפורים שנוגעים לנתניהו.