רוב הנסקרים בסקרי הבחירות מאשרים כי בבחירות 2022 (לגוש, לא למפלגה מסוימת) יצביעו כפי שהצביעו בסקר. המסקנה היא שמטרת הבחירות של הגושים היא לא ניצחון, אלא שימור כוחם בתיקו המסתמן, והמאמץ העיקרי הוא לגייס את המנדט ה־61.
מנסור עבאס: "מקווה שהממשלה הנוכחית תישאר, אבל לא פוסל אף אחד"
קולות צפים: האם ניסוי ממשלת השינוי הצליח, וכיצד הוא ישפיע על הבוחרים הערבים?
זה לא ברייקינג חדשות וגם לא פתיחה מהממת, למעט העובדה שגם 61 איננו ניצחון אלא המשך הכאוס. אלא אם כן ה"מנצח" על חודו של קול לוקח את הכל ומחולל מהפך אדמיניסטרטיבי כוחני, תוך החדרת אנ"ש אגרסיבית לכל צומתי קבלת ההחלטות. מדובר בדיקטטורה וסביר להניח שמי שיבצע מהפך אלים מעין זה יהיה הימין.
חיסול הדמוקרטיה בימין הוא מסורת ומצוות אנשים מלומדה מדאורייתא. והשאלה היא מה יעשה השמאל היום לקראת יום הקלפי מחר. שום קמפיין "הסברה" ו"שכנוע" לא יצילו את השמאל והמדינה מפוטנציאל דיקטטורה דתית, למעט ריכוז מאמץ שיוציא לקלפי 5־6 מנדטים של סרבני הצבעה ערבים.
הסיבה לסרבנות על פי חנין מג'אדלה ("הארץ"): "תחושה של יתמות אזרחית". אין להם אב (מדינה) ואם (מפלגות קיימות), המדינה מתנכרת וקצרו ידי המפלגות שלהם מלגזור את הקופון שמגיע להם. דוגמית אחת מני אלף: שלושה בלבד מתוך 165 עובדי עירייה בכירים בלוד, רמלה ונוף הגליל הם ערבים (וההשלכות בהתאם מתוך דוח המבקר על אירועי הערים המעורבות במבצע שומר חומות).
אחת הסיבות לקוצר ידן של המפלגות הערביות היא אותם יתומים סרבני קלפי. אלה שאינם מבינים שהדרך להיחלץ היא לא להמתין להורים או לדוד מאמריקה, אלא להילחם ולהצביע. כלל ראשון בשכנוע אותם סרבני המנדטים היא להבין מי האויב האמיתי שלהם (הימין), ומי ה"אויב" שניתן לנהל איתו דיאלוג קונסטרוקטיבי (המפלגות הערביות והשמאל). כאילו מה? אתם משאירים לשמאל מפוצל ומדולדל להילחם לבדו בכהניזם ובגזענות המתמסדת והולכת כאשר יש אצלכם בבית יש 5 מנדטים על הרצפה?
היתומים האלה הצביעו בבחירות 2019, ועכשיו בחרו בסרבנות. להתייתם ולהיעלב זו אופציה של בורים או קנאים או מפונקים. גם אם יש מניע אמיתי לסרבנות הנעלבת, בעיקר הגזענות הבוטה והאפליה שבצדה. הגזענות בישראל, ערבים־יהודים־מזרחים־אשכנזים, היא בכלל דרך חיים שמשפיעה גם על המאבק ימין ושמאל. לא כלכלה ולא ביטחון אלא המשב הרעיל של שנאה שעולה ממנה ניחוח הבושם הפשיסטי בסגנון איילת שקד וצחנה מחניקה בסגנון אייל ברקוביץ'.
זה לא רק רכיב בפתולוגיה של הימין, זה גם הדבק המחבר בין כל חלקיו. למעט ציניקנים שעולים על גל השנאה לערבים או לאשכנזים כדי לקושש תומכים, רובם של מצביעי הימין מוחתמים בגן אנטי־ערבי, בדומה למורשת הגנטית של חוק הג'ונגל אצל בעלי חיים: כל מי ששונה ממך מאיים עליך. כדי לא להעליל על כלל החיות כמי שדוחות מי שאינו בן מינם אז גמני ראיתי כמה תמונות שבהן חי זאב עם כבש ונמר (שבע, אני מניח) רובץ עם גדי.
הגזענות היא המהות של חוק הג'ונגל, ואצלנו המצב דפוק במיוחד עקב שרשור הגן הגזעני עם הגן הדתי. מה שהופך את המגזר הדתי־לאומני־מסורתי כולו לחברה שיש בה סממנים גזעניים בדומה לגרועים שבנוצרים ובמוסלמים ובכתות האלימות.
הנכון הוא שאמונה דתית היא לא עניין גנטי אלא שטיפת מוח סביבתית ומנטליות, אלא שכוחה של אמונה, כאשר היא עוצמתית, אינו פחות מכוחו של גן שהוא מרכיב אורגני בכל תא מתאי גופנו. ולא זו אף זו: כדי לתבל את הגזענות הדתית בפחדים קמאיים הוסיף הימין לערבי הגנרי את המרכיב הביטחוני והפך אותו להיות טרוריסט גנרי.
הדמון הערבי
השאלה המרחיבה, אפרופו אותה סרבנות הקלפי של יתומי המגזר, היא כיצד התמודדה החברה היהודית עם הגזענות לפני שלוט הימין והטמעת שיח הרחוב והשוק בפוליטיקה ובתקשורת. התשובה היא שהמצב דאז היה הרבה יותר גרוע. לא הייתה גזענות בוטה כדרך חיים אבל הייתה שגרת ממשל צבאי ושב"כ על רקע איומים קיומיים אחרי מלחמת השחרור, וחשדנות ציבורית שנבעה מחשש נקמה ערבית על ניצחוננו ואירועי 1948.
בייחוד בדרג הלוחם והמדיני שהיה ער לאורח שבו "טופלו" הערבים בדרך להקמת המדינה וביסוסה. רק אחרי מלחמת 67' שררה בארץ לא רק אופוריה אלא גם תחושת רגיעה באשר לחששות הקיומיים. ההערכה הייתה שהמגזר הערבי מבין שישראל חזקה מכדי שתיפגע עקב התנגדות אלימה, שערביי ישראל בדרך להשלמה וגם אנחנו נרפה את הלחץ.
ואז הגיע הרצף שמביא אותנו עד הלום: מלחמת יום כיפור, בחירות 77', התעוררות הימין הלאומני־דתי (גוש אמונים) ומרי זועם של עדות המזרח שעברו ממפא"י לחרות לליכוד ולש"ס. מכאן ואילך הקרקע הייתה בשלה ליצירת הדמון הערבי, שכלל אותו רוע גזעני גורף בשטחים שנכבשו ובישראל גופא.
התשובה הערבית למטחי הגזענות והאפליה היא מפתיעה למדי ויש בה תקווה לעתיד: אפקט מנסור עבאס ומהפכת נגד של מעורבות הולכת וגוברת בניהול חיי היומיום במדינה. התברגות של עשרות אלפי עובדים ועובדות במכלול השירותים הציבוריים, שליטה גדלה והולכת בענפים רבים והתברגנות של מעמד הביניים. מבתי חולים ומפעלים עד בתי ספר ועסקים פרטיים כאשר המפתח לעתיד הוא חינוך. חלק גדול מההון האנושי במגזר היהודי מושקע בישיבות, בביטחון ובעדיפות שיש להם בשירות הציבורי.
במגזר הערבי החינוך הוא המפתח להשתלבות, שהיא סוג של מהפכת נגד וטוב שכך. שיעור הזכאות לבגרות ב־2019 בין התלמידים הערביים עמד על 42% והוא במגמת עלייה. שיעור הסטודנטים לתואר ראשון ב־2020 בכל מוסדות החינוך גדל משנה לשנה. 17% מהסטודנטים לתואר הראשון באוניברסיטה העברית הם ערבים. 20% מהסטודנטים באוניברסיטת תל אביב ובטכניון הם ערבים.
המספרים אומרים שהם בדרך הנכונה. הבעיה היא כיצד תתמודד עם המציאות הזו ממשלת ימין נגועה בשנאה גנטית, ואני מניח שהיא תבלום אותם גם על חשבון רווחת הציבור כולו.
לפני כשבועיים הזדמנתי לכנס כלכלי בנצרת. בתמהיל התערבב נגיד בנק ישראל עם מנסור עבאס, איימן עודה, אנשי עסקים וכמה אילי הון ערבים ישראלים. באחד מסיבובי המינגלינג פגשתי את גרשון בסקינד, שגייס לא מעט כסף כדי להקים מפלגה יהודית־ערבית (אין סיכוי) ואת ד', נציג אחת ממשפחות ההון הערביות. תהיתי אם אותה משפחה לא חוששת מהשתלטות הכהניזם. הבן אדם משך בכתפיו בנינוחות גמורה: "אני לא דואג, אנחנו מעסיקים למעלה מ־300 ש"סניקים בעסקים שלנו". אני מציץ בבסקינד, עכשיו הגיע תורו למשוך בכתפיו.