מאה ימים לבחירות האמצע באמריקה, ואיך זה נוגע לישראל | שמואל רוזנר

את קרל לוין פגשתי בפעם האחרונה לפני כעשור, כאשר היה בשיא כוחו, יו"ר ועדת הכוחות המזוינים של הסנאט האמריקאי. הרשימות מהפגישה עוד ניתנות לקריאה, אבל נראות כמו משהו מהיסטוריה רחוקה, כמעט ארכיאולוגיה.

על מה שוחחנו? על השאלה כיצד תנהג ארה"ב במשטרו של סיסי במצרים. סיסי הדיח את מוחמד מורסי האסלאמיסט בתחילת יולי 2013. הפגישה עם לוין הייתה בנובמבר, במשרדו בסנאט. העמדה הישראלית, שהכיר היטב, הייתה שמוטב סיסי על פני מורסי, ושמוטב שארה"ב לא תנסה להיות צדיקה גדולה ולהגן על הדמוקרטיה המצרית – מורסי היה נשיא נבחר – על חשבון היציבות האזורית.

לוין לא השתכנע שישראל צודקת. זו "הייתה הפיכה", אמר. ממשל אובמה נזהר באותם ימים משימוש במילה הזאת, כדי שיוכל להמשיך במגעיו עם הממשלה החדשה במצרים. לוין נזהר פחות. "לא נוכל להתעלם מהחוק", אמר. לא החוק המצרי, לא החוק האמריקאי. על פי החוק, לארה"ב אסור לסייע למשטרים שהפילו ממשלות דמוקרטיות. כך שהריקוד היה מסובך. מצד אחד, לחץ ישראלי לתת לממשלה החדשה במצרים הזדמנות.

מצד שני, המסורת האמריקאית של התנגדות להפיכות. מצד שלישי, האיזון העדין שממשל אובמה ניסה לשמור במזרח התיכון, בעיצומו של מו"מ עם איראן. מצד רביעי, המחוקקים בסנאט, שגם להם יש דעות. לוין היה איש מפתח. מחוקק דמוקרטי עתיר ניסיון, בכיר, בתקופת ממשל דמוקרטי. בלובי הפרו־ישראלי איפא"ק, לא אהבו את עמדתו, אבל שמרו על ערוץ פתוח ורציני של שיחה.

זו לא הייתה המחלוקת הראשונה של לוין, אחד מהמחוקקים היהודים הבולטים של העשורים האחרונים, עם הלובי היהודי הפרו־ישראלי. בתחילת שנות ה־80 שלח מכתב חריף לשר החוץ, ג׳ורג׳ שולץ, ובו ביקורת על עמדתה הסרבנית, לטעמו, של ישראל בתהליך השלום. בתוך הארגון התפתח ויכוח כיצד לנהוג במכתב הזה, שלוין החתים עליו עוד 30 סנאטורים. ההחלטה הייתה להרגיע, לא לחדד. להמשיך בדיאלוג. לוין היה איש מפתח בהעברת הסיוע הצבאי לישראל מדי שנה. בעניין הזה לא היה ויכוח.

לפני שנה, בקיץ שעבר, לוין הלך לעולמו. הוא היה האח הבכיר משני מחוקקים לבית לוין. אחיו, סנדי, היה חבר בבית הנבחרים, הבית התחתון. אבל השושלת לא נגמרה. לסנדי יש בן, אנדי, חבר קונגרס. דור שני למשפחת לוין, המייצגת את מדינת מישיגן בוושינגטון. דור שני – קול שני. לוין הדוד, ובמידה פחותה גם האב, ניהלו עם ישראל יחסים של ביקורת מרוסנת לצד תמיכה מובהקת. לוין האחיין התנגש עם איפא"ק עד כדי קרע.

השבוע עבדו הלוביסטים של הארגון בכל הכוח, וגם השקיעו ממון רב, כדי להדיח את לוין מתפקידו. בשלישי בבוקר נשלח מייל אחרון לתומכים: יש לנו הזדמנות להחליף מחוקק שפועל נגד ישראל במחוקקת שתהיה בעד ישראל. איפא"ק, הלובי היהודי הפרו־ישראלי המרכזי, תמך במועמדת הדמוקרטית הלא יהודייה. זה היה קרב קשה בתוך המשפחה. קרב שמסמן עד כמה נעשה מסובך באמריקה להיות גם וגם – גם פרוגרסיבי עם תעודות וגם פרו־ישראלי מובהק.

לוין תמך, כמו דודו לפניו וכמו אביו לפניו, בעסקת הגרעין עם איראן. לא זה מה שהפך אותו למטרה. ההתניות שביקש להוסיף לסיוע הצבאי לישראל היו הבעיה. הוא רצה למנוע מישראל שימוש בסיוע אמריקאי למטרות שיש להן קשר לכיבוש. אלא שכמו שכל ישראלי מבין, קשה מאוד לנהל סיוע צבאי אמריקאי שאיננו קשור לכיבוש. צה"ל פועל ביהודה ושומרון, כולל השבוע, נגד הג׳יהאד האסלאמי. האם ההתניה של לוין תמנע מכוח דובדבן להשתמש בציוד שנרכש בכסף סיוע אמריקאי? באיפא"ק קבעו שהעמדה שלו "שוחקת" את התמיכה כמעט מקיר לקיר בסיוע. דווקא משום ששמו "לוין", דווקא משום שדודו הוא "קרל", לעמדה של אנדי יש משקל סמלי מעבר למשקלו האמיתי של מחוקק לא בכיר במיוחד ממישיגן.

ההזדמנות להדיח אותו באה בזכות איחוד של שני מחוזות. מישיגן מאבדת תושבים, מדינה שנעזבת לטובת מדינות טובות ממנה. לכן יש צורך לאחד מושבים. שני חברי קונגרס מכהנים מצאו את עצמם מתמודדים לפתע על אותו מחוז בחירה. דמוקרטי נגד דמוקרטית. באיפא"ק זיהו פוטנציאל למהלך שיהיו לו הדים רבים.

לפני שבועיים השיגו תוצאה טובה במחוז במרילנד, כאשר בלמו מחוקקת שעמדותיה הביקורתיות נגד ישראל היו מוכרות היטב. כל צמרת המפלגה הדמוקרטית עמדה מאחוריה, אבל זה לא הועיל מול המכבש של איפא"ק, שלווה בקמפיין אגרסיבי ועתיר ממון. אחרי תבוסתה של דונה אדוארדס, הזרקור הופנה ללוין. ארגוני שמאל, שאיפא"ק הוא אויב מסורתי שלהם, זיהו את חשיבותו של הקרב. עניין קטן שמעניין מחוז אחד במדינה אחת, הפך לדרמה גדולה, שיש בה כסף גדול, יצרים גדולים, כעס גדול. וישראל באמצע.

מי בעד חיסול?

100 ימים נותרו עד לבחירות האמצע באמריקה. זמן טוב לחסל את מנהיג אל־קאעידה. זמן טוב לנסות לתת מכה אחרונה שתוציא את הבוחרים מהבית לכיוון הצבעה למפלגה הדמוקרטית. ערב ההתנקשות, שיעור התמיכה בג׳ו ביידן ירד עוד קצת, אף שכבר אין הרבה לאן לרדת. ומצד שני, התחזיות הנוגעות לבחירות האמצע השתפרו. בכמה מדינות המועמדים הדמוקרטים התחזקו. לדוגמה, באריזונה, שם הגדיל האסטרונאוט והסנאטור מרק קלי את הפער על יריבו. לדוגמה, בג׳ורג׳יה, שבה נסגר הפער, והמועמד הדמוקרטי, רפאל וורנוק, נצמד להרשל ג׳וניור ווקר הרפובליקני.

רוב המודלים חוזים כעת שהמפלגה הדמוקרטית תשמור על הרוב שלה בסנאט, ואפילו תגדיל אותו. היא תאבד את הרוב בבית הנבחרים, מה שיקשה על מהלכי חקיקה. אבל צריך לומר ביושר: יש מסורת ארוכה הגורסת שהמפלגה בשלטון, כרגע הדמוקרטית, תמיד מפסידה בבחירות האמצע הראשונות. אז גם הדמוקרטים יפסידו. זו בוודאי לא שאיפתם, אבל גם לא אירוע חסר תקדים או מרעיש.

זה היה שבוע מוזר למפלגה הדמוקרטית. שבוע של לוחמנות. ביידן הכה את אל־קאעידה באפגניסטן, וננסי פלוסי, יו"ר בית הנבחרים, אתגרה את סין. המכות הללו אולי ישפרו במשהו את התדמית של הנשיא, אבל לא אמורות להשפיע על תוצאות הבחירות, שמתנהלות ביקום מקביל, על נושאים אחרים לגמרי. אילו נושאים? על זה בעצם הקרב.

הרפובליקנים אומרים על האינפלציה. זה מה שאומרים גם רוב האמריקאים. ככל שהאינפלציה תהיה בראש סדר היום, ואיתה עניינים כלכליים אחרים, לדמוקרטים תהיה בעיה. אבל לדמוקרטים יש סדר עדיפויות אחר, שאותו הם מנסים לדחוף בכוח, כדי להוציא את הבוחרים מהבית: הפלות. רק 4% מהרפובליקנים סבורים שהפלות הן נושא מרכזי על סדר היום כרגע. לעומתם, 13% מהדמוקרטים סבורים כך, וההבדל הוא לא רק בשיעור – הוא גם בדירוג.

אצל הרפובליקנים, הפלות נמצאות במקום התשיעי מתוך 11 נושאים שהוצעו על ידי הסוקרים של גאלופ. אצל הדמוקרטים הפלות נמצאות במקום השני, ומיד אחריהן "המערכת המשפטית", שזה אותו דבר בשם אחר. המערכת המשפטית היא זו שביטלה את הנוהג שנקבע בפסק דין "רו נגד ווייד", ולכן הדמוקרטים רוצים לשנות אותה.

איך כל זה נוגע לישראל? כאן אין כל כך מי שיקדיש תשומת לב רבה למרוצים באמריקה, בעיקר משום שהבחירות שלהם באות בדיוק שבוע אחרי שלנו. אנחנו עסוקים מדי בעצמנו, בעניינים האלקטורליים של הליכוד ויש עתיד, מכדי להתפנות לעניינים האלקטורליים של הדמוקרטים והרפובליקנים. ובכל זאת, יש לישראל עניין מובהק בבחירות האלה. גם בשאלה כיצד יתנהלו בהקשר לסוגיית מעמדה של ישראל וגם בשאלה כיצד יסתיימו ומי ינצח בהן, ומי יפסיד.

ישראל יכולה להרוויח מתבוסה של כמה מועמדים דמוקרטים ביקורתיים או עוינים, שאם ילכו הביתה לא רק יחסכו מירושלים את האצבע המונפת נגדה, אלא גם ישדרו מסר לחברים האחרים בקונגרס: מוטב לא להתעסק עם המשוגעים האלה. זו בעצם המטרה של איפא"ק. לסמן כמה מרוצים בולטים, להדיח כמה מחוקקים בולטים, כדי להבהיר לאחרים שמי שיבלוט בשטח בפעילות המנוגדת לקו הפרו־ישראלי כפי שאיפא"ק מבינה אותו, מסתכן בהפניית הקמפיין הבא אליו או אליה.

ומכיוון שבעיני רוב המחוקקים ישראל איננה עניין עיקרי, ומכיוון שלרוב המחוקקים אין סיבה מיוחדת להתבלט בביקורת על ישראל, המסר המרתיע עשוי לחולל שינוי מסוים בגישה של המחוקקים באגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית. אם יאיר לפיד ירצה להבין בדיוק איך זה יעבוד, זה יהיה פשוט למדי. מנכ"ל משרד החוץ אלון אושפיז, שמינה קודמו, גבי אשכנזי, כיהן בעברו כציר ישראל לקונגרס האמריקאי. הוא מכיר היטב את הדינמיקה הזאת על כל היבטיה.

מי בעד אחדות?

מה שקשה לאמריקאים, נאמר, לתמוך כולם בישראל בלי הבדל מפלגתי – קשה גם אצלנו. השיח נעשה מקוטב, ואיתו גם נושאים שאין קשר בינם לבין מהות הקיטוב. כל מה שצד אחד אומר, השני יאמר ההפך, צריך או לא צריך. כל מה שצד אחד מחבב, הצד השני יתעב, צריך או לא צריך. זה מה שקורה כאשר דיון פוליטי ענייני הופך לרכיב עיקרי של זהות. לא "אני תומכת ברעיון" אלא "אני שייכת למחנה". מחנה הוא עסקת חבילה. את הקושי הזה, יגלו בהדרגה הפרשים האמיצים שהרכיבו את הקטנוע החדש המכונה "הרוח הציונית".

עד כמה ישראל עשויה מחנות־מחנות? אפשר להתחיל בחדשות הרעות, ואז להגביר: רוב הישראלים חושבים שהחברה הישראלית "מפוצלת מאוד". אלה נתונים של אתר המדד שנותחו השבוע מתוך ארבע אפשרויות, מ"מפוצלת מאוד" עד "מאוחדת מאוד". הבחירה של ישראלים ב"מאוחדת מאוד" זניחה עד בלתי קיימת. הבחירה ב"קצת מאוחדת" - פחות מ־10%. התוצאה היא סוג של קונצנזוס. כמעט כולנו מאוחדים בכך שאנחנו לא מאוחדים. המחוג של שעון הלכידות החדש של אתר המדד (שעון קבוע, שמתעדכן אוטומטית ככל שנכנסות תשובות חדשות של גולשים – כולם מוזמנים לגלוש ולהשתתף) מראה את מצב הפיצול מול מצב הלכידות באופן קבוע.

למה צריך שעון לכידות? כדי לעקוב אחר מגמה חשובה. קיטוב ולכידות, פיצול ותחושת שותפות, כל אלה רכיבים שמשפיעים באופן עמוק על התנהלות החברה הישראלית (וגם על כל חברה אחרת). כאשר בני אדם מרגישים מנוכרים אלה לאלה, כאשר אין להם אמון אלה באלה, כאשר הם מרגישים שאין להם מטרות משותפות שהם חותרים אליהן, קשה להם להסכים. ברור שבתנאים של מערכות בחירות חוזרות, שבהן הטון הקבוע הוא של מי לא יושב עם מי, מי מחרימה את מי, מי מסרב לשותפות עם מי, תחושת הפיצול מעמיקה. זה ניכר בכלל הישראלים, אבל ניכר יותר במגזרים מסוימים מאשר באחרים.

בימין, המחנה הגדול בישראל, כמחצית מהמשיבים (הנתונים מבוססים על 1,300 שאלונים) אומרים שישראל "מפוצלת מאוד". עוד כשליש אומרים "קצת מפוצלת". אבל ככל שזזים שמאלה על הסולם הפוליטי, לכיוון ימין־מרכז, ואז מרכז, ואז שמאל־מרכז ושמאל, כך עולה שיעורם של מי שמזהים פיצול עמוק ויורד שיעורם של מי שמזהים פיצול קל או אחדות. למעשה, משמאל למרכז אין בכלל מי שסבורים שישראל "מאוד מאוחדת". ורק אחוז זעיר שסבורים שישראל "קצת מאוחדת".

וגם בימין הצירוף של "מאוד מאוחדת" ו"קצת מאוחדת" משיג רק מעט תמיכה – פחות מחמישית. לדוגמה, מבוחרי הליכוד שהשיבו לסקר רק 11% אמרו "מאוחדת" (קצת או מאוד). מבוחרי ש"ס, רק 6%. המפלגה החריגה היא הציונות הדתית. מקרב בוחריה, כרבע אומרים שישראל מאוחדת. זו למעשה המפלגה היחידה שהקבוצה העיקרית של בוחריה אומרת שישראל "קצת מפוצלת" ולא "מאוד מפוצלת".

האם תחושת פיצול מקבילה לפיצול? לא בהכרח. יכול להיות שאנחנו מרגישים פיצול עמוק, אבל שברגע מבחן, נניח, מתקפה של חיזבאללה, או הודעה של איראן שיש לה נשק גרעיני, או אינפלציה דוהרת ברחבי העולם, יתברר לנו שטעינו. שאיום חיצוני מעביר אותנו במהירות מפיצול שטחי לאחדות עמוקה. יכול להיות – אבל לא בטוח. לפעמים הציבור צודק בהרגשתו שהפיצול משמעותי. ולפעמים עצם התחושה שיש פיצול מזינה תהליך שסופו עוד יותר פיצול. ככל שאנחנו מרגישים פחות מאוחדים, כך אנחנו נצמדים ל"מחנה" שלנו, וכך אנחנו מחדדים את תחושת הפיצול.

מי נגד מי?

נמשיך עם הציונות הדתית: אם נדמה לכם שאין דבר רחוק יותר מבצלאל סמוטריץ׳ ואחמד טיבי, או מהבוחרים שלהם, הנה הפתעה: בדבר אחד הם דווקא דומים, ושונים ממצביעי רוב שאר המפלגות. גם מצביעי הציונות הדתית וגם מצביעי הרשימה המשותפת (וגם המצביעים הערבים הרבים מאוד שלא השתתפו בבחירות), סבורים שהמתח העיקרי בחברה הישראלית הוא בין יהודים לבין ערבים. מה חושבים האחרים? מצביעי שלוש המפלגות הגדולות, הליכוד, יש עתיד וכחול לבן, סבורים שהמתח העיקרי בחברה הישראלית הוא דווקא בין ימין לבין שמאל.

בשאלון שהזכרנו מוצגות חמש אפשרויות למתח עיקרי: יהודים-ערבים, דתיים-חילונים, ימין-שמאל, עשירים-עניים, מזרחים-אשכנזים. אפשר כמובן להציע עוד, אבל אלה הקטגוריות שבחרנו. מתוכן, שתיים דומיננטיות יותר מהאחרות: ימין-שמאל, מה שהגיוני, בעיקר באווירת בחירות. ערבים-יהודים, מה שגם כן הגיוני, אלא אם נחַתם מהירח.

המתחים האחרים זוכים לפחות תשומת לב. דתיים-חילונים עדיין מוזכר על ידי כחמישית מהיהודים, עשירים-עניים, למרות השיח המרובה על יוקר המחיה ועל כלכלה בכלל, מוזכר על ידי כעשירית, מזרחים-אשכנזים נמצא בתחתית הסולם. זה אומנם נושא שמרבים לעסוק בו, אבל גם אם הוא מעניין, ומטריד, מדובר בסופו של דבר במתח משני, לא בעניין העיקרי שהחברה הישראלית טרודה בו. במה כן? אמרנו, ימין-שמאל. בכל שכבות הגיל, למעט הצעירה ביותר, זה הנושא העיקרי. בקרב צעירים יהודים-ערבים הוא המתח הדומיננטי.

תשאלו למה דווקא בקרב הצעירים? הנה הסבר אפשרי: בקרב הצעירים יש שיעור ניכר של חרדים, דתיים, ערבים. אלה סבורים שהמתח היהודי-ערבי משמעותי יותר מהמתח ימין-שמאל. כמחצית ממצביעי יהדות התורה מציבים את יהודים-ערבים כמתח עיקרי, ואחר כך (24%) את חילונים-דתיים. גם מצביעי ש"ס נותנים עדיפות ליהודים-ערבים (35%), וכאמור, מצביעי הציונות הדתית, בפער משמעותי, ומצביעי הרשימה המשותפת ורע"ם, ואיתם הרבה מאוד ישראלים שלא הצביעו בבחירות, שיש ביניהם ייצוג משמעותי למצביעים ערבים. אלה נתונים שמאפשרים כמה הרהורים.

הראשון: לא בהכרח ברור מה ההבדל בין יהודים-ערבים לבין ימין-שמאל, ושווה לבחון האם ימין-שמאל זה לא דרך עקיפה לתאר את הוויכוח הפנים־יהודי על השאלה כיצד להתייחס למיעוט הערבי.

השני: הצעירים מתמקדים בעימות ה"חיצוני", רוב לאומי מול מיעוט לאומי, אך ככל שהגיל עולה מתחדדת ההערכה שהעימות ה"פנימי" מאיים יותר מהאיום ה"חיצוני". כמובן, לא בטוח שזו הערכה נכונה, לא בטוח שהשסע הפוליטי מסוכן יותר מהשסע הלאומי, אבל ניכר שהגיל מחזק הערכה כזאת.

השלישי: לשיעור ניכר של יהודים בימין הדתי־ציוני יש קושי לזהות עד כמה השסע הפוליטי משפיע על שאר החברה הישראלית. קודם ראינו כיצד מצביעי הציונות הדתית הם אלה שנוטים יותר מאחרים להמעיט בחומרת הפיצול בחברה הישראלית. עכשיו אנחנו רואים שאותם מצביעים נוטים יותר מאחרים להמעיט בחומרת השסע ימין-שמאל. כלומר – מצביעי הציונות הדתית אינם מתואמים עם התחושות של רוב היהודים האחרים בישראל. הם חיים בסרט משלהם.

השבוע נעזרנו בנתונים של אתר המדד, בנתוני גאלופ ופיו, במודלים של 538 ושל ריל קליר פוליטיקס, ובדיווחים בעיתונים "וושינגטון פוסט" ו"ניו יורק טיימס"