אף שמעולם לא נדרשתי ללמוד כיצד להסתתר מפני פורעים בימים של פוגרום מדמם, שכן ילדותי עברה עליי על חופיה של תל אביב הקטנה, אף פעם לא יכולתי להשתחרר מההרגשה שבימים אלה, הימים שבין המצרים, על העם היהודי לנהוג בזהירות יתר כדי לקדם פני רעות שתמיד באו עליו בחטף; לא אחת, דווקא בימים אלה.

דין וחשבון: לקראת תשעה באב חשוב לזכור את אחדות עם ישראל

ב-17 בתמוז הובקעה חומת ירושלים – ובתשעה באב חרב בית המקדש השני (ולפי המסורת גם בית המקדש הראשון). העם היהודי גלה מארצו למשך כאלפיים שנים, אבל מצוקותיו לא חדלו אף לרגע. כמה וכמה רעות נפלו עליו בימים של בין המצרים, והגדולה שבהן, גירוש ספרד, התרחשה ממש בתשעה באב. ערב היום הזה, ב-1492, הסתיימה הארכה שניתנה ליהודים.

יכולתי להוסיף עוד כמה וכמה דוגמאות, אבל אני מעדיף להתרכז כרגע ברעה הגדולה שאירעה בתשעה באב, הלוא היא גירושם של אלפי יהודים מבתיהם בגוש קטיף. זה קרה בדיוק לפני 17 שנים. תחילה עמד הגירוש להתרחש ממש בתשעה באב; אבל אז התעשת מי שהתעשת ודחה את תחילת הגירוש עד לאחר תשעה באב. אלפי חיילים ושוטרים גויסו למשימה. הם הקיפו את הבתים ונשאו על כפיים את אלה שסירבו לנטוש את רכושם. חממות פורקו. קברים נחפרו כדי להעתיקם לבתי קברות ברחבי הארץ. אבות בכו. אמהות נשאו על זרועותיהן עוללים שטרם למדו ללכת.

הכרתי כמה מהמפונים בעל כורחם. ייצגתי מפגינים שנעצרו על לא עוול בכפם, בעילות שנלמדו לתפיסתי ממשטרים טוטליטריים. הייתי עד לכמה סטיות משפטיות שלא ייסלחו לטעמי לעולם. ראיתי שופטים בכירים שנתנו יד להליכים שכמותם כבר לא מקובל לנקוט. לימים, כשאותם שופטים נתקלו בי, הם השפילו את מבטם. אולם מה שאותי ציער במיוחד הוא העובדה שמי שהיה אחראי למצוקה הנוראה שנפלה על היהודים בימים שבין המצרים של שנת 2005 היו יהודים.

וזה מה שמדאיג אותי יותר מכל. למרות שהעם היהודי הפך לבן חורין בארצו ההיסטורית, ימי בין המצרים עדיין מזמנים לו מצוקות. מכל עבר קמים עליו – ונחישותו כבר איננה, למיטב התרשמותי, כבעבר. רפיון בלתי מובן אחז בחלקים גדולים שלו.

הרפיסות שמגלים לדעתי אלה שמושלים בכיפה - וזה חוצה ממשלות - אל מול חוצפתם הגוברת והולכת של ארגוני הטרור איננה מבשרת טובות; ואין במבצע הנוכחי כדי להפחית מעוצמת החרדה שכולנו צריכים להרגיש. היא גם מעמיקה את הפילוג בחברה היהודית והיא גם גוררת את העם היהודי לימים רחוקים. אובדן עצמאותו לפני אלפי שנים נגרם בדיוק בשל פילוג מהסוג הזה. היו קנאים לחירותו של העם היהודי והיו כאלה שהיו מוכנים להרכין ראש.

יש שאומרים שהמצב כיום אינו דומה למצב שהתקיים פה בימי החורבן של בית שני; יכול להיות. אבל בדבר אחד אני בטוח: אין מקום לשאננות. העם היהודי אינו יכול להרשות לעצמו עוד חורבן.