בשבוע שעבר הספורט הישראלי רשם היסטוריה אמיתית כשהאצן בלסינג אפריפה הוכתר כאלוף העולם עד גיל 20 בריצת 200 מטר. ועוד בתוצאה מטורפת שהפכה אותו לרץ הרביעי בלבד בהיסטוריה שירד מ־20 שניות, מתחת לגיל 20. הצילומים שלו עטוף בדגל ישראל וניצב על הפודיום לצלילי “התקווה" חיממו פה אין ספור לבבות ופושים בטלפון הנייד. אבל גם חייבו תיווך מסוים לקהל המקומי, כי השם והחזות של אפריפה לא בדיוק מסתדרים עם דמות הצבר האולטימטיבי. באחד מאתרי החדשות המובילים ניסחו כותרת מתאימה, שסייעה לעכל את הדיסוננס: “ישראלי לכל דבר". השורות הבאות באייטם הרגיעו את הקורא, והסבירו לו שאפריפה נולד בישראל, גדל בה וגם רכש בה את כל הכשרתו הספורטיבית.

אני מודה שאני מתקשה מעט להשתחרר מהציניות ביחס לניסוח הזה, בייחוד לאור העובדה שאפריפה זכה לאזרחות ישראלית רק לפני שנתיים, אחרי מאבק ממושך. אבל אם שמים אותה רגע בצד, אין ספק שדווקא סיפורים מהסוג הזה מאלצים אותנו להתמודד באופן ישיר עם שאלות היסוד הכי בסיסיות שלנו כישראלים. והשאלות כאן הן רבות, וקשות.

למשל. מה מבדיל בין אפריפה - בן להורים מגאנה שהגיעו לישראל כדי לעבוד בה, לבין המוני צעירים בני גילו שמסתובבים באזור התחנה המרכזית בתל אביב ונתפסים כאויבי האומה? הרי הממשלה החליטה שלא לגרש את מרבית ילדי העובדים הזרים שנולדו בישראל. האם ההבדל הוא רק סוציו־אקונומי, שכן הוריו של אפריפה עסקו בעבודה מסודרת בשגרירות, וגידלו את משפחתם ברמת גן? או שאולי מדובר בכלל במידת תרומתו של המהגר למדינה ובכמות ההישגים שהוא קוטף עבורה, כמו מדליית זהב בינלאומית?

ושאלה אחרת. אם אפריפה היה, לא עלינו, ערבי, ולא “סתם" אפריקאי, האם היה לנו קשה יותר לקבל אותו? זאת לא שאלה היפותטית, כמובן. היא נבחנת ללא הרף בנבחרת ישראל בכדורגל, למשל, שבה משחקים גם מוסלמים. או בליגות אירופיות שבהן משחק למשל מונס דאבור. האם משחק מוצלח שלו בגרמניה זוכה לאותה רמת סיקור ופרגון כמו הישג של כדורגלן יהודי שמשחק באירופה?

ואם כבר מדברים על דתות - מה היה קורה אם בלסינג שלנו היה מתגייר, או מגלה שמוצאו קשור בעשרת השבטים האבודים? האם היינו מרגישים שהוא עוד יותר ישראלי? כי מהעבר השני, ואין דרך נוחה לומר את זה, ברור שהגנים המערב־אפריקאיים שלו, והבלתי יהודיים בעליל, הם אלה שמסייעים לו להפוך לאתלט טוב כל כך.

וקיימת גם הסוגיה של מידת השורשיות בישראל. לצורך העניין, תחשבו על שני זוכי מדליית הזהב שלנו מאולימפיאדת טוקיו 2020. ארטיום אולגוביץ' דולגופיאט ולינוי אשרם. מי מביניהם נתפס באופן אוטומטי כיותר ישראלי? התשובה ברורה. ושאלה נוספת: האם העובדה שאפריפה נולד בישראל, וגם הוכשר בה כספורטאי, מבדילה בינו ובין המרתוניסטית לונה צ'מטאי סלפטר שהגיעה לישראל רק בגיל 20?

התשובות לשאלות האלה תלויות בהשקפת העולם של כל אחד מאיתנו. והן מרתקות, כי הן עונות למעשה על השאלה “מיהו ישראלי?". על פי ההשקפה שלי, ישראל היא קודם כל מדינתו של העם היהודי - ולכן אני לא מתבייש בקדימות האינסטינקטיבית שאני נותן לישראלי יהודי, ברמת הגאווה הלאומית. אבל היא גם ביתו של כל אדם שנולד וגדל כאן. רק שבקטגוריה הזו, יש הבדל משמעותי בין מישהו שגאה בישראליות שלו ושמח לחיות במדינה, ובין מישהו שמתבטא באופן קבוע נגד ישראל, ואפילו מזדהה עם גורמים שמנסים לפגוע בה. ע"ע הפוסט שהעלה אותו דאבור בעת מבצע שומר החומות. ההבדל הוא לא, חלילה, בזכויות השוות שמגיעות לכולם, אלא באופן שבו מרבית הציבור הישראלי מתייחס לאותן דמויות. ולצורך ההמחשה - בלסינג אפריפה כבר הודיע בראיון עיתונאי על כוונתו לשרת בצה"ל כדי שיוכל “להחזיר למדינה על כל מה שנתנה לי. ארגיש כמו שווה בין שווים". מגיע לו.

על הסכין

  • ושוב, תשעה באב הגיע - ציון דרך קריטי בלוח השנה - ומרבית האנשים סביבי (חילונים, ליברלים, פלורליסטים וגו') מבטאים כעס על "הכפייה הדתית" שמונעת מהם לשחות בבריכה או לשתות בחוץ בירה באותו יום. התאריך הזה הוא אזכור כואב לחורבן לאומי, כמו - להבדיל - יום השואה או הזיכרון. והעובדה שהפך לנ"צ דתית בלבד היא עגומה מאוד.
  • הזכייה של זאב נחמה בפרס על מפעל חיים של אקו"ם היא יותר ממוצדקת. קשה לחשוב על הרבה אומנים אחרים שהיו שותפים כל כך פעילים במהפכה אמיתית במוזיקה הישראלית כמו נחמה. אבל חבל שתמיר קליסקי, חברו לשעבר של נחמה באתניקס, ובעל הרבה מאוד זכויות במהלך הזה, נעדר מהפרס. הלוואי שהשניים יתפייסו כבר.
  • המיני־סדרה "Keep Breathing" הפכה מיד לתוכן הנצפה ביותר בנטפליקס. ובאותה נשימה, למושא קטילה של מבקרי טלוויזיה מכל רחבי העולם. זה סיפור על עורכת דין התופסת טרמפ במטוס קל הממריא לקנדה ומתרסק, מה שמאלץ אותה לשרוד לבדה בלב הטבע הקנדי. התוצאה לא פעם בנאלית, אבל המשחק המעולה של מליסה באררה והנופים המרהיבים מצדיקים לבדם את הצפייה.