משהו: ראש הממשלה שלנו השתתף סוף־סוף במלחמה הראשונה שלו. שרק לא יצבור ניסיון במלחמות. וזו לאו דווקא הבעת תקווה לכהונה קצרה שלו.

מול הטילים

בתחילת השבוע חל תשעה באב. תשעה באב, שבו ירו עלינו רקטות מרצועת עזה, רצועת עזה שהפקרנו בטיפשותנו שאין לה גבול.
הנסיגה מרצועת עזה התרחשה למחרת תשעה באב דאז. זהו יום הגירוש הטיפשי והמרושע של המתנחלים מבתיהם ומהיישובים המטופחים שלהם. עוד אחד מהאסונות שאירעו לעם ישראל סביב תשעה באב.

הייתי שם ביום הגירוש, ואני עדיין לא מעכל את כל התמונות שראיתי באותו יום. אם יש בחיים שלי משהו שדומה לחוויה סוריאליסטית, על־טבעית, זה אותו יום. חזרתי לביתי לאחר היום ההוא, החיילים והחיילות שראיתי אז סביבי חזרו לביתם, השוטרים והשוטרות חזרו לביתם, ולכן בעבורי מדובר רק בתמונות חסרות פשר שאני נושא עמי. אולי גם אנשי הכוחות המפנים, כולם אנשים צעירים אז, נושאים איתם את תמונות היום ההוא כתמונה חוץ־גופית. לעומת זאת, האנשים שחיו, פרחו והפריחו שם, גורשו בגופם מהבית האמיתי ומהאדמה האמיתית.

ראיתי אז את הגירוש של משפחה מביתה. עליתי איתם על האוטובוס שהוציא אותנו מרצועת עזה. מחזה אלים ועצוב, מוזר ובלתי מובן עד בלי די. בשביל מה זה היה? אנשים רהוטים הסבירו אז מה שהם מסבירים היום: שעלינו לסגת מהשטחים שכבשנו ב־1967, ואז יגיע שלום. שנפסיק את השליטה שלנו על הפלסטינים, ואז יגיע שלום. זה נשמע הגיוני, נכון? לא לי, אבל לרבים, ועד היום יש כאלה שהמוח שלהם ממשיך לעבוד על אותה תוכנת הפעלה: ניסוג מהשטחים שכבשנו ואז ייפסק הכיבוש ותיפסק האלימות הרצחנית נגד היהודים.

זה עובד מצוין במוח של יהודים. לא במוח של המציאות. ברור לרבים בתוכנו שבכל מקרה שבו יש סתירה בין המציאות לבין התיאוריות המנוסחות בהיגיון, המציאות טועה. לא פלא שהמציאות כל הזמן ממשיכה לטעות בגדול סביבנו. אם ננסה לעשות התאמה בין המציאות לבין המוח שלנו, נבין דבר שיכול לבלבל את המוח שלנו: שהאמת היא שיצאנו מרצועת עזה כדי ששוחרי ההשמדה יוכלו לתקוף טוב יותר את ישראל.

מאז יש רקטות. 96% נכשלות, אבל הרקטות ממשיכות, בניגוד ל־96% מההיגיון. אנחנו חיים מול שאיפות לחימה עקשניות חסרות היגיון, שמטרתן השמדת תושבי ישראל, ואת זה אי אפשר להרגיע בנסיגות. המלחמה נגדנו גם לא מפסיקה מתוך רחמים של פלסטינים על התושבים הפלסטינים של רצועת עזה. אין רחמים. השבוע היה עוד שיעור. אבל אנחנו לא תופסים.

מחלוקת עם כיבוד הדדי

יום אחד, הו איזה יום חג זה היה, נולדה תינוקת חמודה. חיבקו אביה ואמה זה את זו ואמרו: נו, ועכשיו נחשוב על שם. הוא הציע עדה, והיא הציעה עדי. הם לא הצליחו להחליט מהו השם היפה יותר גם כשהם הביאו את התינוקת הביתה. הוא רצה עדה, היא רצתה עדי. אנשים סביב היו בעלי דעות שונות. עדה, עדי. כל אחד חשב ששם אחד יותר יפה מהשם השני. בינתיים התינוקת נשארה בלי שם. הסכימו לקרוא לה בינתיים ע'. האות הראשונה. אפשר גם לקרוא לה עד, שהן שתי האותיות הראשונות. בשום אופן לא עדה ובשום אופן לא עדי, כי על כך יש בינתיים מחלוקת.

בתקשורת היו ויכוחים, הסופרים ופחחי הרכב נחלקו לקבוצות שחלקן אהבו את השם עדה וחלקן את השם עדי. לא נמצא פתרון. העניין הובא לבתי המשפט. בינתיים עברו יותר מ־40 שנה. הילדה כבר נשואה ויש לה ילדים. כולם מאושרים, אבל אפילו בעלה ואפילו הילדים לא מעיזים לקרוא לה עדה או עדי, רק ע' או עד, לבל ייחשב שהם נקטו עמדה במחלוקת איזה שם יפה יותר: עדה או עדי.

בבית המשפט העליון, שהתכנס כדי להחליט איזה שם יפה יותר, התקיים עוד דיון.
"אני רוצה להבין", אמר השופט לנציגי הצדדים, "על מה המחלוקת? האם הדיון הוא על מי רשאי לתת שם, האב או האם?".
"לא", אמרו נציגי הצדדים, "אין בעיה כזו. האב והאם חיים באהבה גדולה. אף אחד מהם לא טוען שזכותו לתת את השם, וכל אחד מהם מוכן שהשני יהיה בעל הזכות לתת את השם. אין כאן ריב על סמכות. הם רק לא מצליחים להחליט איזה שם יפה יותר: עדה, כמו שרוצה האב, או עדי, כמו שרוצה האם".
"ומה ע' אומרת?".
"עד או ע' אומרת שאין לה דעה בעניין, גם היא לא יכולה להחליט אם עדי יותר יפה מעדה או עדה יותר יפה מעדי. לכן היא נשארת בינתיים ע' או עד״.
"אז מה אתם דורשים בעצם מבית המשפט?".
"אנחנו מבקשים שבית המשפט יחליט איזה שם יפה יותר. עדה או עדי".
השופטים לא יודעים איך מחליטים בנושא כזה. הבעיה נשארה בלתי פתורה.

שנאה אסורה ושנאה מותרת

אנחנו נלחמים בשנאת חינם. אנחנו מנסים להימנע משנאה לא רציונלית. זו מלחמה חשובה, אבל לא בכיוון הנכון, כי את הכיוון האחר, שהוא שנאה רציונלית, אסרנו על עצמנו, עקרנו מתוכנו כל כך חזק ויסודי, עד שבמבנה הנפשי שלנו אנחנו לא מסוגלים כלל לשנוא את הראויים לשנאה. אסור אפילו להזכיר אותם בנימה שלילית. אולי בגלל זה אנחנו מכוונים את כל השנאה שלנו בכל המרץ כלפי עצמנו.

פינת השלולית

"וואו, איזו שמלה יפה, איזה נעליים", החמיא  הנסיך, שנים מספר אחרי שהוא הפך את הצפרדע לנסיכה. ריקדה הנסיכה בעדינות סביב עצמה, שמלתה מתנופפת, עצרה, ואמרה: "לפעמים אני מרגישה שכל הזמן עליי להוכיח את עצמי. למדתי היטב, קראתי את כל הספרים הנחשבים, אבל בכל מקום שבו אני נמצאת אני מרגישה שיש עוד מיליארד דברים שעליי לדעת. נכון, יש לי שמלה נכונה, יש לי הנעליים הנכונות, יש לי כל האביזרים כדי לעשות אותי נסיכה, אבל זה לא מספיק. כשמביטים בי, בטח חושבים: האם אני באמת נסיכה מלכותית, או עושה את עצמי?".
"תגידי", שאל אותה הצפרדע, "את לא חושבת שראית יותר מדי טלוויזיה? נניח, את הסדרה המצוירת 'הנסיכה סופיה הראשונה'?"