חגיגות ההסברה המוצלחת של המבצע בעזה היו מעט מוקדמות. אין ספק שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע, אבל יש לנו עוד כברת דרך ללכת עד שנוכל לכנות את ההסברה של ישראל "מוצלחת". התרגלנו להיות מוכים במדיה הבינלאומית, ולכן כש"רק" מתנהגים אלינו בגסות לב ובחוסר הגינות, אבל לפחות לא כותשים אותנו – אנחנו חשים הקלה.
במסגרת הניטור היומיומי של ה"ניו יורק טיימס" שלקחתי על עצמי השנה, אפשר לקבל הצצה מעט עמוקה יותר על הדרך שבה כלי תקשורת מרכזי אחד מדווח על מבצע של שלושה ימים, שהישראלים חוו באופן שונה לחלוטין. הסיקור היה אינטנסיבי – סך הכל עשר כותרות שייוותרו לעד בארכיון האתר, ובנוסף 9 כותרות של עדכונים ב"לייב".
ראשית, מעניין לציין שה"טיימס" פספסו את כל ההקדמה. כלומר, המעצר של באסם א־סעדי, ראש הג'יהאד בג'נין, כלל לא דווח, ולאחריו גם לא נאמרה מילה לגבי העוצר על יישובי הדרום. לכאורה המבצע התחיל משום מקום, בכותרת שבישרה על "בכיר בקבוצה חמושה בעזה שנהרג", כשכותרת המשנה סיפרה בדיעבד על מעצרו של א־סעדי ועל הציפייה לתגובה.
הפיגוע המסיבי שנמנע לא תואר כסיבה משמעותית בשום שלב בדיווח. חזר רק ה"רקע" הסטנדרטי שעזה נמצאת תחת מצור מ־2007, ללא פירוט לגבי הסיבה למצור. למעשה, סירוב חמאס לעמוד בתנאי הקוורטט מטופל בדיוק כפי שמטופלת ההתנתקות.
חיפוש של שתי המילים "חמאס" ו"קוורטט" באותה כתבה מעלה אפס תוצאות בשנה האחרונה, ו־3 תוצאות בלבד במהלך חמש השנים האחרונות (אחת במסגרת מאמר של ציפי לבני ועוד אחת של דני דנון).
רק למען ההמחשה, במהלך חמש השנים האחרונות המילים "ישראל" ו"כיבוש" הופיעו יחד באותה כתבה למעלה מ־12 אלף פעמים. ככה זה כשאירוע אחד מדווח באובססיביות, והשני פשוט נמחק.
היפוך יוצרות
מתוך עשר הכותרות שעקבו אחר המבצע, שמונה כיסו רק את התקיפות של ישראל בעזה ואת תוצאותיהן. אחת סיפרה על המגעים להפסקת אש ואחת על כך שחמאס נשאר הפעם מחוץ ללחימה. אף כותרת או כותרת משנה לא הזכירה אפילו במילה את המצב בישראל.
כל מה שנותר ממאות האזעקות וחצי המדינה שישבה במקלטים, כווץ לאזכור לקוני אחד במאמר סיכום שציין באגביות שבמהלך הלחימה נורו 1,100 רקטות על ישראל.
אחת מעשר הכותרות הוקדשה להרג הילדה בת ה־5. סיפורה תואר באריכות, בלי לציין בבירור שהיא הייתה בתו של בכיר בג'יהאד שחוסל על ידי ישראל. הילדים האחרים שנהרגו משיגורים כושלים של הג'יהאד לא זכו לרחמים, לאזכור או לכותרת.
כך גם העובדה ש־15% מהשיגורים של הג'יהאד נחתו בעזה וחלקם גרמו לנזקים ולהרג, זכתה רק לאזכור שולי שמוסגר כטענה של ישראל. אותו טיפול קיבלה המזימה לירות טילי נ"ט על אוטובוסים אזרחיים.
זה עלול להישמע קטנוני, ולכן חשוב להתעכב על המשמעות. לאורך זמן, התוצאה של סיקור כזה היא היפוך היוצרות. אין שום התייחסות לפגיעוּת כלשהי של ישראל ותושביה, או למאמצי ישראל שלא לפגוע בחפים מפשע.
כשבמקביל אין שום התייחסות גם לכך שלחמאס ולג'יהאד לא אכפת שחפים מפשע ייפגעו, שהם מכוונים במודע לריכוזי אוכלוסייה ושמרבית בסיסיהם נמצאים בתוך בתי ספר, בתי חולים ומסגדים. קשה שלא לקבל את הרושם שהג'יהאדיסטים הם בסך הכל חבורה של פלסטינים מסכנים, ושהישראלים פשוט רשעים גמורים.
בכותרות העדכונים השוטפים הוזכר פעם אחת ירי לעבר ירושלים כתגובה לעלייה באבידות בעזה, אבל הכותרת לא נשארה בארכיון האתר. מעבר לכך, הירי לישראל פשוט לא סוקר. אחד העדכונים רצה להנגיש קצת רקע לקוראים, וכותרתו שאלה: מהו הג'יהאד האסלאמי?
מה יש לומר? הלוואי שהג'יהאד האסלאמי היה עדין כפי שה"ניו יורק טיימס" מתאר אותו. אפשר להתנחם בכך שבהסבר המלומד, לפחות הוזכר שישראל וארה"ב מגדירות את הג'יהאד כארגון טרור (על אף שגם האיחוד האירופי, אוסטרליה, קנדה, אנגליה, ניו זילנד ויפן רואות בו ארגון טרור באופן רשמי).
לא נאמר שהג'יהאד פועל במטרה מוצהרת לחסל את קיומה של מדינת ישראל כבר 40 שנה, לא שהוא דחה את הסכמי אוסלו, לא שהוא מחובר לסוריה ולחיזבאללה, או שיש לו בסיס בג'נין והוא אחראי לפיגועי התאבדות ולהרג אזרחים רבים. את כל המידע הזה, אגב, קל למצוא אפילו בוויקיפדיה.
פלסטינים ומחבלים
הבעיה הגדולה ביותר בגישה הלכאורה פרו־פלסטינית של העיתון היא חוסר ההבחנה בין חפים מפשע לבין מחבלים, ובין אזרחים לפעילים של ארגון טרור. במהלך המבצע העיתון דיווח על מספר הרוגים, בלי לציין מי הם היו. כשראש אל־קאעידה חוסל על ידי ארה"ב בשבוע שעבר, העיתון הגדיר אותו כטרוריסט באופן מאוד ברור. היחס שונה כשמדובר בטרור פלסטיני.
יש להניח שהתירוץ הוא שהפלסטינים הם "לוחמי חופש" או משהו בדומה, ולכן גם כשהם מקדישים את חייהם להרג ישראלים, הם לא טרוריסטים. לכאורה, למעשיהם יש הצדקה: הכיבוש. אבל התפיסה הזו היא בדיוק זו שתוקעת את הפלסטינים ופושטת אותם מכל תקווה.
הרי כולנו יודעים שלו הפלסטינים לא היו עוסקים בטרור, כבר היו מגיעים איתם מזמן להסדר כלשהו. כנ"ל אם היו מוותרים על חלומם ליישב את שטחה של כל ישראל וזונחים את רעיון "זכות השיבה". מיותר לציין שהדברים הללו לעולם אינם מוזכרים בדיווחי ה"ניו יורק טיימס". כולנו (או לפחות רובנו) גם יודעים שלו ארגוני הטרור לא היו שולטים בעזה מאז ההתנתקות, ניתן היה לפתח ישות עצמאית ומשגשגת על שטחה.
כך שעצם הניסיון לנרמל את הטרור כחלק מהמאבק הפלסטיני הלגיטימי, ולכן לא לקרוא לו "טרור" כדי חלילה לא לרבב את התדמית, תוקע את הפלסטינים בתוך מציאות של טרור. אף אחד לא יוצא נגד המשטר הקנאי והמענה, אף אחד לא מבקר את גיוס הילדים, החינוך לשנאה או השימוש באזרחים כמגן אנושי. לכן אין סיבה להפסיק.
כל המסגור אינו נכון. אנחנו נוטים לומר שאנחנו כבר מזמן לא דוד אלא גוליית, רק שהסכסוך האמיתי שלנו הוא לא מול הפלסטינים. הוא מול ארגוני הטרור, ובעיקר חיזבאללה, שממומנים ומופעלים על ידי איראן. זהו המסגור, ובתוכו סיפור ישראל מול עזה הוא באמת עצוב, אבל הוא רק חלק קטן מהתמונה.
אז כן, בשורה התחתונה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע, אבל זה לא בדיוק היה שבוע שתרם לתדמית של ישראל בעולם. הרי שוב הושמטו חלקים ניכרים מהסיפור, וישראל המשיכה להיות מוצגת לקוראים דרך עיניים מאוד שליליות.