"לפני השחר", כתב ווינסטון צ'רצ'יל, "הקיצותי פתאום בתחושת דקירה עזה של כאב גופני כמעט. הכרה, שעד כאן הייתה בלתי מודעת, כי הוכינו, בקעה וכבשה את מחשבותיי". לפתע הבין "כי היכולת לעצב את העתיד תישלל ממני". צ'רצ'יל שוב נרדם, והתעורר בתשע בבוקר. בצהריים הבין כי נפל הפור. בארבע נסע לארמון. לאומה הבריטית כתב: "הנחתי מידיי את הנטל שהוטל עליי בימים אפלים יותר". המכתב הזה סיים את הקדנציה שלו. המכתב הזה הוא גם סוף ששת הכרכים שכתב על מלחמת העולם השנייה. תרגם אותם יפה אהרן אמיר.
כל אומה רוצה לעצמה איזה צ'רצ'יל כזה. ובאין צ'רצ'יל מסתפקת בפחות. במקרה שלנו, במבצע קצר בעזה, יאיר לפיד, שניהל מבצע מוצלח. טוב למדינת ישראל - ואולי גם ללפיד. אם למישהו היה ספק שלפיד יכול לעמוד בראש ממשלה שמנהלת מבצע צבאי, הסתבר שהוא יכול. כל השאר שלנו: הנטייה של חלק ממי שמביטים באירוע הזה להפיק ממנו את המסקנה שהנה, לפיד הוכיח שהוא ראוי. הנטייה של חלקנו (כולל החתום מעלה) להפציץ מיד בשאלות ובסקרים כדי לבדוק אם העם אכן מוצא שהוא ראוי.
האם עלו מניותיו. האם הבטלדרס הקרבי הרחיב את כתפיו. נטייה שנובעת מהתעניינות בדרמה על חשבון מהות. גם אנחנו רוצים צ'רצ'יל. ושוכחים שצ'רצ'יל הוא החריג, בנסיבות חריגות, לא הנורמה, בנסיבות נורמליות. ועוד אנחנו שוכחים שכתפיו של צ'רצ'יל לא התרחבו בסוף המלחמה, לאחריה. להפך, הם התרחבו בתחילתה והתכווצו עם סופה. עוד לא יבש הדיו על הניירות שנחתמו בוועידת פוטסדאם וצ'רצ'יל נשלח הביתה.
זה עלול לקרות גם ללפיד בעוד פחות משלושה חודשים. מבצע צבאי מוצלח לא יציל עבורו את הבחירות. וטוב שכך. כמובן, חשוב מאוד שראש ממשלה יתפקד היטב בזמן משבר ביטחוני. אבל דווקא בזמן משבר ביטחוני, לראש הממשלה יש הרבה מאוד על מה להישען. יש צבא, יש משרד ביטחון, יש ממשלה.
ראש הממשלה עטוף ביועצים שיכולים לעזור לו לתפקד בזמן משבר, או לחפות על השגיאות שלו אם הוא איננו מתפקד. ולא - אני לא מנסה להקטין את חלקו של לפיד, או של כל ראש ממשלה אחר, בניהול משבר דרמטי. אבל בכל זאת כדאי לשים לב שברוב המשברים הדרמטיים או שהמערכת מתפקדת היטב - ואז ראש הממשלה עומד במבחן - או שהמערכת נתפסת לא מוכנה - ואז קשה לראש הממשלה להציל אותה.
מה למדנו על לפיד בניהול המשבר הביטחוני? כמעט כלום. כלומר - הוא היה בסדר, כפי שאפשר היה להניח ולקוות שיהיה. האם זה אומר שלפיד הוא ראש ממשלה טוב? לא - זה אומר שצלח מבחן לא במיוחד משמעותי. מבחן של תדמית יותר מאשר של מהות. בתפקידו של ראש הממשלה בישראל הדבר המהותי הוא לספק חזון ולהניע מהלכים אסטרטגיים. התמודדות עם משברים היא כמובן הכרח, חלק מהתפקיד שהחלק השני לא אפשרי בלעדיו - אבל לא המהות.
"חזון" היא מילה גדולה, שצריך להוריד לקרקע. תפקידו החשוב של ראש ממשלה הוא לקבוע את הכיוון שאליו ישראל הולכת, ואת האופי שתלבש בטווח הבינוני והארוך. האם תהיה מדינה משגשגת כלכלית וכיצד, האם תהיה מדינה מלוכדת וכיצד. יש לישראל אתגרים ידועים: תשתיות לא מספקות - צריך להחליט איך לתקן את זה. אתגר ההחזקה באוכלוסייה פלסטינית ללא זכויות פוליטיות מלאות ביהודה ושומרון - צריך להחליט מה היעד של המדינה גם שם. אתגר של שילוב קבוצות מיעוט, שגדלות מאוד, בכלכלה ובחברה - גם חרדים וגם ערבים. צריך להחליט איך עושים את זה.
את כל זה חשוב להזכיר השבוע, כי אנחנו מתקרבים לבחירות. אנחנו מתקרבים אליהן בלי לעסוק ברצינות בשאלות האלה. אנחנו מתקרבים אליהן ובמקום לשאול: במה שונה החזון של לפיד מזה של נתניהו או של גנץ? במה שונה החזון של מרב מיכאלי מזה של זהבה גלאון או של איילת שקד? – במקום כל השאלות האלה אנחנו שואלים: איך היו לפיד וגנץ במבצע? כאילו ההתנהלות בכמה ימים של אירוע ביטחוני היא שתוכיח אם הם מתאימים להיות ראש הממשלה.
במקום לתבוע מראשי הממשלה העתידיים שלנו להציג משנה ודרך, אנחנו מרדדים את משמעות התפקיד שלהם, ומנסחים מראש ציפיות נמוכות. שיידעו לנהל מבצע – זוהי דרישה נכונה ממפקד של יחידת קומנדו, ממפקד חטיבה, מרמטכ"ל, מראש השב"כ. ראש הממשלה אמור להתוות דרך למדינת ישראל. כן - הוא צריך להיות קר רוח בזמן משבר. אבל לא פחות מקור רוח הוא צריך שאר רוח.
לאן נושבת הרוח?
אולי הבוחרים הישראלים קצת יותר חכמים ממה שנדמה לנו. עובדה, המבצע נגמר, והם לא שינו את דעתם. התזוזות הקלות בסקרי הבוקר שאחרי עלות השחר היו לא יותר מעוויתות סטנדרטיות של סקרים. מנדט לפה, מנדט לשם. תעשו שלושה סקרים מקבילים בכל יום נתון ותקבלו פערים. זה ההבדל בין סקר לבין בחירות. זה ההבדל בין דגימה לבין ספירה. בדגימה יש סטיות. אם היא טובה, הן לא גדולות. אם היא טובה, היא נותנת מושג על מה שקורה, אבל לא יכולה לתת תחזית מדוקדקת של כמה קולות כל אחד יקבל או תקבל.
כך או כך, המבצע נגמר בהצלחה, והבוחרים נותרו בדעתם. מי שחשבו שלפיד מתאים, חושבים כך גם עכשיו. הבוחרים של יש עתיד נאמנים מאוד למפלגתם. מי שחשבו שלפיד לא מתאים, גם הם חושבים כך גם עכשיו. הבוחרים של גוש נתניהו גם הם נאמנים לגוש שלהם. לא תמיד למפלגה – אבל כן לגוש.
ממילא, כאשר אנחנו בוחנים תזוזות של בוחרים ממפלגה למפלגה אנחנו מגלים שני דברים. הראשון – אין כל כך הרבה תזוזות. השני – גם כאשר יש תזוזות, אלה תזוזות שאין להן משמעות רבה. תזוזות בתוך הגושים. בנתונים כאלה ברור שמה שיכריע את מערכת הבחירות, אלא אם יקרה משהו דרמטי יותר ממה שקרה בסוף השבוע שעבר, הוא אחוז ההצבעה ואובדן מנדטים שילכו למפלגות קיקיוניות (אנחנו מסתכלים עליך, אלי אבידר), או על גבול הקיקיוניות.
החידה הגדולה היא הרוח הציונית של איילת שקד, יועז הנדל, צבי האוזר – והח"כ במסיכה. המקום השלישי עודו שמור למישהו או מישהי שמוכן לקחת סיכון של התבזות בהצבה לרשימה שאולי תסיים את דרכה עוד לפני שהתחילה. הספק שמרחף מעל הרוח הציונית מקשה עליה לגייס לא רק בוחרים אלא גם מועמדים. ככל שהמניה מתנדנדת, כך הסיכוי להביא מועמד אטרקטיבי למקום הפנוי יורד. והמניה מתנדנדת. בשניים משלושת סקרי הערוצים שהיו השבוע (נכון ליום רביעי) המפלגה לא עברה את אחוז החסימה. בממוצע המשוקלל של אתר המדד היא עומדת על 1.2 מנדטים.
לרוח הציונית אין בוחרים נאמנים. אין מי שיבוא "להציל" אותה אם תצא בקמפיין "געוואלד". מה שטוב למרצ הוותיקה לא טוב לרוח הציונית החדשה. עוד שבועיים־שלושה־ארבעה של קרטוע, ואפשר יהיה לסכם את האפיזודה הזאת ולפזר את הבוחרים למפלגות אחרות.
לאן הם ילכו? ניתחנו השבוע שאלונים של כ־1,500 מצביעים שנשאלו מה האופציה השנייה שלהם אם בסוף לא יצביעו למי שהם מתכננים. בוחרי הרוח הציונית מתפזרים בין הרבה מפלגות, אבל יש ביניהן אחת שבולטת: כחול לבן. כשליש ממצביעי הרוח הציונית אמרו שזאת האופציה השנייה שלהם. בטבלה שצירפנו כאן סימנו עוד כמה בחירות מובהקות של בוחרים באופציות שניות. רוב בוחרי מרצ יבחרו בעבודה כאופציה שנייה.
השבוע, כשנבחרה רשימת המועמדים בפריימריז, התברר שהעבודה עוד יותר קרובה למרצ ממה שאפשר היה לחשוב קודם. כך שאין כאן מקום לפליאה גדולה. גם חלק ניכר מבוחרי העבודה יבחרו במרצ כבחירה שנייה, אם כי לא רובם. שיעור דומה של בוחרי העבודה מסמנים את יש עתיד כאופציה נוספת.
בעיקר אפשר לזהות שהתזוזות הן כל הזמן בתוך הגושים. בוחרי הליכוד מסמנים את הציונות הדתית. בוחרי הציונות הדתית מסמנים את הליכוד. בוחרי יש עתיד את כחול לבן. בוחרי כחול לבן את יש עתיד. הרוח הציונית היא זו שבאמת באמצע. שליש מבוחריה ילכו לכחול לבן, אבל שליש אחר ילכו או לליכוד (13%) או לציונות הדתית (17%).
נדידת הבוחר
דמיינו 100 בוחרים של מפלגה. כל מפלגה. דמיינו 100 בוחרים שהצביעו לעבודה לפני שנה ומשהו, בבחירות 2021, ודמיינו 100 בוחרים שהצביעו לליכוד לפני שנה ומשהו, באותה מערכת בחירות. איפה הם היום? למי הם מתכוונים להצביע היום?
הנה סוג של תשובה, באדיבותו של אשף המדד, נוח סלפקוב. כמו התשובה על השאלה הקודמת (מה האופציה השנייה שלכם?), גם זו מבוססת על תשובות של בערך 1,500 בוחרים שהשיבו על השאלון של אתר המדד. בצד שמאל של התרשים שצירפנו אתם רואים את כל המפלגות בגודל זהה, כי הן מחושבות על פי מספר זהה של 100 בוחרים לכל אחת (אף על פי שבבחירות עצמן היו כמובן הבדלים גדולים ביניהן. המטרה כאן היא לבדוק תנועה של בוחרים, לא לברר מספרי מנדטים). בצד ימין אתם רואים היכן 100 המצביעים האלה נמצאים היום, למי היו מצביעים אם הבחירות היו היום, ואם לדייק, אז בשבוע שעבר.
מה רואים בתרשים כמו זה שאנחנו מציגים כאן? הוא נועד להתרשמות כללית, לא לבדיקה פרטנית. הוא מאפשר לראות מהיכן להיכן זורמים מצביעים. קחו לדוגמה את יש עתיד. כמו שהזכרנו קודם, אפשר לראות שהבוחרים שלה מאוד נאמנים לה. כמעט אף אחד מהם לא עובר למקום אחר. ומצד שני, יש עתיד קולטת בוחרים ממפלגות אחרות. הקו הכחול כהה של העבודה מוביל אליה. הקו הבורדו של ישראל ביתנו מוביל אליה. הקו הסגול של כחול לבן מוביל אליה (בני גנץ מקווה שתהיה תנועה לעברו בשבוע האחרון, כמו בבחירות הקודמות, בהנחה שהוא מחזיק את המפתח להקמת ממשלת מרכז־שמאל). בעצם, אפשר לראות שיותר סגולים של כחול לבן עברו ליש עתיד ממה שתכלתים של יש עתיד עברו לכחול לבן.
העיקרון ברור? אם כך, נביט קצת יותר מקרוב על שתי מפלגות. שתיים שכבר אינן אופציה להצבעה: תקווה חדשה וימינה. שתי מפלגות קצת דומות – ימין ממלכתי – אחת חברה למפלגת מרכז, השנייה מתארגנת מחדש כמפלגת ימין ממלכתי שהיעד שלה לא לגמרי ברור. כנראה קואליציה, עם מי שלא יהיה (כמובן, המועמדים רוצים "אחדות", כולנו רוצים אחדות, השאלה היא מה יקרה אם יתברר שאין אפשרות לאחדות).
ניקינו מהגרף את כל המפלגות חוץ משתי אלה, כדי שאפשר יהיה לבחון אותן קצת יותר מקרוב.
לאן הולכים הבוחרים שלהן מלפני שנה וחצי? שימו לב לקווים היותר עבים, הדקיקים מבטאים אחוז קטן ואפילו קטן מאוד, אולי טעות דגימה, או מישהו שהתבדח. הקווים היותר עבים נותנים מושג די ברור על המגמה. מקרב בוחרי ימינה יש לא מעטים שעברו לרוח הציונית. הם חונים שם בינתיים, מן הסתם עד שיתברר אם למפלגה יש סיכוי להיכנס לכנסת. אחרים עזבו את ימינה בחזרה למפלגות הימין – הליכוד, הציונות הדתית, יש גם שטפטפו לכחול לבן, ויש שעוד לא החליטו. אולי יצטרפו לחברים ברוח הציונית (אם יתברר שלמפלגה יש חיים). אולי יצטרפו לחברים במקומות אחרים.
המצביעים של תקווה חדשה שונים. אמרנו מפלגות קצת דומות? הגרף מלמד עד כמה קהל הבוחרים שפנו אליו הוא קהל בוחרים אחר. בוחרי ימינה היו בוחרי ימין – רובם נשארים בימין. רובם חוברים לגוש נתניהו, או הולכים עם שקד, הנדל והאוזר לאן שזה לא יהיה. בוחרי תקווה חדשה היו בוחרי מרכז, או שנעשו בוחרי מרכז בשנה האחרונה, בגלל הדינמיקה של הממשלה המכהנת. הם עברו בעיקר לכחול לבן, כמו מנהיגי המפלגה שלהם, סער ואלקין ושאשא ביטון, או שעברו ליש עתיד. מעטים יחסית חברו לרוח הציונית, ויש מהם גם שלא החליטו, כמו שסביר שיקרה.
מה קרה בקנזס?
עניין אחר: את מה שקרה במדינת קנזס, ביום שלישי לפני שבוע, אפשר לראות בשתי דרכים – הפוכות זו מזו:
הראשונה: הנה הוכחה שבית המשפט העליון של אמריקה מנותק מהמציאות.
השנייה: הנה הוכחה שבית המשפט צדק, ושאפשר לתת לציבור להחליט בעצמו.
מה בדיוק קרה בקנזס? בשלישי לפני עשרה ימים היו בכמה מדינות פריימריז של מועמדים לכל מיני משרות, שעליהן תהיה הצבעה סופית בנובמבר. היו בחירות גם בקנזס. בחירות לכמה משרות, ובצדן, באותה הזדמנות, גם משאל עם. השאלה הייתה אם לאפשר לבית המחוקקים להגביל את ההפלות, בעקבות פסיקת בית המשפט העליון שמאפשרת לעשות זאת.
קנזס היא מדינה שמרנית מאוד. מדינה שאפשר היה לצפות שתאמר כן, ותצטרף לרשימת המדינות שמיהרו לנצל את החלטת בית המשפט העליון, ולהגביל את הפרוצדורה. לא כך קרה. ברוב די ברור ומכריע, בוחרי קנזס – כלומר, אלה מהם שטרחו לבוא לקלפי – הכריעו נגד. זה ניצחון פוליטי לתומכי ההפלות. זו תזכורת כואבת לצד של מתנגדי ההפלות שבית המשפט אומנם פסק כפי שרצו, אבל שהמציאות החברתית אינה כפי שהם רוצים: באמריקה יש רוב מובהק התומך בהפלות, גם אם בסייגים מסוימים.
מכאן, אפשר להתפצל לשתי הטענות שהזכרנו למעלה. טענה ראשונה: קנזס הנחיתה מכה על בית המשפט. הבוחרים בלמו את השופטים. בית המשפט אמר לא להפלות – הבוחרים השמרנים של קנזס אמרו כן להפלות. זה נרטיב קולח, נוח, אבל לא לגמרי מדויק. בעיקר, משום שהשופטים לא אמרו לא להפלות. הם אמרו לא לזכות חוקתית פדרלית להפלות. מה יקרה במדינות? זו החלטה של המדינות. זה מה שהשופטים אמרו. וזה גם בדיוק מה שקרה.
מה שמוביל לטענה השנייה: קנזס היא הוכחה שהשופטים צדקו. שאפשר לסגת מהלכה פדרלית גורפת בעניין ההפלות, ולאפשר לציבור להכריע, כל אחד במקומו. אם יינתן לציבור להכריע, בסופו של דבר מה שהרוב חושב הוא גם מה שיקרה. מדוע? משום שככה זה בדמוקרטיה. הרוב קובע. לא תמיד מהר, לא תמיד מדויק, לא תמיד בכל פרט, אבל בסך הכל כן.
הנה, בקנזס הרוב קבע. ובעצם מה שחשוב, הרוב התייצב לקבוע. כלומר, התברר שכאשר הבוחרים מבינים שהעניין בידיהם, ושאם לא יבואו להצביע אזי המיעוט הרדיקלי יהיה זה שיקבע מה יקרה בנושא מרכזי וחשוב – אז הם באים. בהמונים. זה מה שקרה בקנזס. בוחרים שנושא ההפלות חשוב להם, והם רבים לא רק בצד הרוצה איסור אלא גם בצד הרוצה היתר, באו להצביע בשיעור גבוה.
כך שאולי הניצחון של השמרנים בבית המשפט היה ניצחון פירוס. ניצחון שאיננו ניצחון אמיתי. לפני הפסיקה ב"דובס", שביטלה את פסיקת "רו", לשמרנים הייתה טענה חזקה: היתר ההפלות הוא תוצאה של אקטיביזם משפטי שיצא משליטה. אחרי הפסיקה הטענה הזאת כבר לא בתוקף. אחרי הפסיקה הציבור מחליט, ובהחלט ייתכן שעם הזמן יחליט בעד הפלות. למה שיחליט כך? כי זה מה שהוא רוצה. תשאלו את הבוחרים בקנזס.
השבוע השתמשנו בנתונים ובמידע מאתר המדד, מסקרי כל כלי התקשורת, מגאלופ, מזיכרונותיו של צ'רצ'יל ב"מלחמת העולם השנייה", בהוצאת אור־עם ובתרגום אהרן אמיר.
[email protected]