הטלפון צלצל והשמש כבר עלתה. הבטתי בשעון, ו־06:10 לא נראתה לי כשעה מתאימה לקבל קהל, כי עוד לא קיבלתי שום בשורה טובה בשעות כאלה וגם אראלה ממפעל הפיס לא עובדת בשעות האלה. היא לא צריכה, כי החברה שלה עושה מיליארדים מציבור של כרותי שלוש אונות, ואני ביניהם, שחולמים שיראו לירה סורית דפוקה בהגרלה. עצמתי עיניים בתקווה שהמטרד ייעלם, אבל הוא ממש לא. בצלצול השלישי עניתי. ירדן, בתי הבכורה, שאני קורא לה "פוצו" מיום לידתה, הייתה על הקו. "אבא, ירדו לי המים. אני עם אושר בליס, תגיע".

היא בכלל הייתה אמורה ללדת אתמול, שזה שבוע אחרי, מה קורה פה? אבל השתלטתי על עצמי ועניתי לה: "יופי, מזלטוף. אבל למה התקשרת דווקא אליי? מה אני רופא? מה אמרתי לך בכל תקופת ההריון? אני מגיע עם הסיגר, בסוף, כשיש תוצרת. אין לי מה לתרום להליך כרגע".

אבל פוצו היא לא רק הבת שלי, היא גם הבת של שורק'ה הסוהרת, זו שצה"ל הפסיד כמג"ד אישה הראשונה שלו. "למה התקשרתי דווקא אליך?", שאלה פוצו, "אולי כי אתה אבא שלי. לפני שאתה ממשיך, אמא במטולה, אבל היא כבר יצאה לכיוון תל אביב. היא תהיה פה עוד שעתיים ומשהו. אם אתה יודע מה טוב בשבילך, כדאי שתהיה פה לפניה. אל תגיד לי אחרי זה, למה היא חופרת כ"כ הרבה".

אוקצור, אמרתי לה שאני מתארגן ובא. לפני הכל חייבים קפה, תפוגזר ואיזו פחמימה לעיצוב האישיות כסבא בהתהוות, אז הסתובבתי בשכונה עד שאיתרתי מקום פתוח. החתן שלי, אושר, עדכן אותי אונליין בהתפתחויות, שלא היו יותר מדי. אבל הוא תכליתי עם שליטה עצמית ברמה גבוהה. "אושר, תשתלט על אשתך עד שאני מגיע. אני לא בנוי לדרמות על הבוקר, ואין בית חולים בארץ שהייתי בו ולא הקאתי שם". הוא הבטיח לי שהכל בסדר.

"רון, הדוקטור שאמור היה ליילד אותה נמצא בחופשה בחו"ל. כבר דיברנו איתו, הוא דואג לנו", הסביר לי החתן. "לפני רגע אמרת לי שהכל בסדר, וכבר יש התפתחויות שליליות. איך פוצו הגיבה להתפתחות הזו? היא בלחץ? הלו, אני לבד פה עד שהסוהרת תגיע וכיפוש תתעורר. תענה לי".
"רון, היא בסדר גמור, קצת חוששת, אבל הרבה יותר חזקה ממה שאתה חושב", הוא ניסה להרגיע אותי. מיד טלפנתי לאחותה של פוצו, יולי, שאני קורא לה "גולו", אבל היא לא ענתה. גולו יודעת לנהל אירועים טראומטיים בשקט מופתי. אבל בניגוד אליי, שאני כסיל, רוב האנושות ישנה עם טלפונים במצב שקט.

שתיתי עוד אספרסו והתקשרתי לכיפוש, גם היא לא הגיבה. הפנמתי שאני לבד בסיטואציה. הגעתי לליס, ראיתי שם כמה טיפוסים סביב גילי המופלג שהולכים סביב עצמם, והתגבשה בי בחילה מהאירוע. מצאתי את פוצו מחייכת בחדרה. "נו, אבא, מה אתה אומר? עוד מעט תהיה סבא". כבר הסתובב לי הראש ושאלתי את אושר איך מתקדמים מכאן, ההסבר הניח את דעתי, אז הודעתי לפוצו שאני בחצר, כי האוויר במחלקה לא בריא לי.

איך שהתיישבתי על הספסל, הסוהרת התקשרה. "נו, מה קורה תעדכן אותי". סיטואציות כאלה חייבים לנטרל מוקדם, כי אחרת הן גדלות להיות מפגע. "שורק'ה, פוצו בהכרה, דברי איתה. מה אני מבין בזה, אני כאן בגלל שאת לא. ברגע שתגיעי אני חותך. מה לי ולבתי חולים".

אבל היא לא התרגשה מהמתקפה. "בסדר. דיברת עם הרופאים? התעדכנת? אני מודאגת". וואי־וואי, האישה הזו אף פעם לא עצרה באדום. "אין מה לדבר איתם, שורק'ה. היא לא הגיעה לחדר טראומה, אלא לחדר לידה. ברגע שהיא תהיה מוכנה, הם יתחילו לעבוד. ואם אני אשאל והם יסבירו לי, אני אבין? הם רופאים שמסיימים עכשיו משמרת של 26 שעות, מפורקים לגמרי, רק אותי הם צריכים על הראש". זה הצליח. מפלס החרדה של הסוהרת ירד מיד. "טוב, אני בכביש החוף, עוברת את חדרה, אתקשר עוד מעט". אמרתי לה שתיקח ת'זמן.

על הספסל חשבתי על התזמון של לידת הנכד. פוצו נולדה בפברואר 1991, לקראת סיום מלחמת המפרץ. מתישהו בימים שקדמו ללידה שמעתי שהמלך חוסיין לא יאפשר לסדאם חוסיין להתקרב לגבול עם ירדן כדי לטווח טוב יותר את ישראל. זו הסיבה שבחרתי את שמה.

בלידה שלה נכחתי, כי הייתי עבדאיי גדול שסייע לרופא במגמ"ס שהייתה בסנטה קתרינה, ליילד בדואיות שנקלעו למצוקה בעת הלידה. אי לכך ובהתאם לזאת, התייצבתי לצדו של ד"ר נסלזון, איש קטן עם ידיים חזקות כמו של מתאבק סומו. בשלב מסוים נזלתי לרצפה. הרופא אמר שאני דפוק, הניף אותי בתנועה אחת והשכיב אותי על אלונקה. הסניטר דרדר אותי החוצה, שם ראתה אותי חמותי, לילי, שסימנה בידיה את תחושותיה, שלפיהן אני הבעל הכי גרוע שהבת שלה יכלה למצוא, לא רק בעת ההיא, אלא בכלל. נתתי לשורק'ה הסוהרת 20 שנה, ואנונו ישב פחות על הרבה יותר.

והנה כאילו לא חלפו יותר מ־30 שנה, פוצו יולדת בעוד מלחמונת שאסור לקרוא לה כך, כי מלחמה שווה פיצויים, ומבצע שווה כלום ושום דבר. זו האג'נדה של יאיר לפיד בהיותו שר אוצר, אם הספקתם לשכוח. אז כנראה שהחיים באמת קארמה וכל השאר בבל"ת. כיפוש חזרה אליי. "בוקר, סיננת אותי. אוקצור, פוצו יולדת או־טו־טו, תגיעי לליס. אני מחכה לך בחצר. מישהו צריך לתפוס פיקוד פה, כי אני לא כשיר. שורק'ה בדרך מהצפון". "יואווווו איזה יופי, אני כבר מתארגנת ובאה. לא סיננתי אותך, גיא לקח לי את הטלפון לפורטנייט ולא ענה לשיחות שלך. הוא משבש אותי הבן שלך".

יופי, הסיוע מתארגן. עכשיו הסוהרת על הקו: "רונצ'ו, אני כבר בנתניה, עוד 20 דקות אני מגיעה. מה חדש? מה אומרים הרופאים? איך ירדן?".
"שורק'ה, שורק'ה, תרגיעי באמשל'ך. אף אחד לא אומר כלום, אני גם לא שואל. זו לידה, לא מחלה, למה את משגעת אותי. לילדה יש בעל, הוא מנהל האירוע, הכל בשליטה. יאללה תגיעי, הזעקתי גם את כיפוש, איך שאתן פה אני חותך. אני כבר סחוט והשעה רק תשע בבוקר".

היא צחקה ואמרה: "הולך? הולך לאן? נדמה לך". גולו הגיעה לשבת איתי ותמהתי למה היא התעכבה. "אבא, ירדן שלחה להוריד את גולדה (הכלבה שלהם) וללכת איתה לטייל, כי גולדה בהתקף חרדה, בגלל שהם עזבו באמצע הלילה. מה רצית שאעשה, שלא אלך?". לא הבנתי ממתי לכלב יש התקפי חרדה, אבל זה כבר קרה, אז מה אני יכול לעשות.

יש לי כנראה פרצוף של אח סיעודי, כי פתאום התיישב לידי ברנש במדים כחולים של רופא, עם המעיל של חדר ניתוח וכובע וכל האביזרים. על דש המעיל היה כתוב שמו ושהוא סטאז'ר. הוא היה עייף נורא. "אני כאן משבע בערב אתמול", הוא ענה לשאלתי. "הייתי צריך כבר לעזוב בשמונה בבוקר, אבל יש לנו בעיות כוח אדם, עם הצוות שמחליף, מחלות וחופשות, אז אני אשאר עוד כמה שעות". ביקשתי ממנו שאם הוא נתקל ביולדת בשם ירדן, שיפנה את עצמו מהמקום, בשל עייפותו.

הוא צחק ואמר: "אני רק עוזר, לא יותר. אבל את רוב העבודה עושים המתמחים והמתמחות. יש רופא בכיר, אבל איך אתה רוצה שנלמד, אם מתמחים של ארבע שנות ניסיון לא יעשו הכל?".

עניתי לו שהוא ממש לא עודד אותי, ההפך הוא הנכון. אבל זה מה שיש ועם זה נעבוד. הסוהרת, כיפוש וגיא הגיעו לזירה. חשתי הקלה מיידית, מעכשיו אני רק תייר מזדמן. עדכנתי את פוצו ואושר על העברת סמכויות. הסוהרת שאלה אותי כ"כ הרבה שאלות שחשתי סחרחורת קלה, אז נכנסתי לאזור חדרי הלידה, צפיתי באושר מתלבש בבגדים שנתנו לו. "יאללה שיהיה בהצלחה. איך פוצו?". הוא השיב שהיא לביאה, תכף יחברו אותה להרדמה חלקית והכל טוב.

חזרתי ודיווחתי, ואז כיפוש נזכרה שפעם היא הייתה דתייה (גם שורק'ה הייתה. יש לי כנראה פטיש לבנות ישראל כשרות. חבל שעובדי האלילים לא מעריכים את הנתונים האלה, ואומרים שאני לא יהודי טוף), ומצאה לי פרק תהילים קצר בסלולרי. "כיפוש, מה נסגר? התחלנו להיות עובדי אלילים? שהרופאים יעשו את העבודה. את יודעת כמה משימות יש לאלוהים עכשיו ממש בשוטף?".

אבל היא התעקשה. "מה אכפת לך? תקרא, הנה מצאתי אחד קצר, ממש כמה שורות". אז קראתי ובאמת בתוך פחות משעה הלידה הסתיימה, אושר כבר שלח תמונות, שבהן הוא אוחז בתינוק עם ראש גדול של גרוזיני, ששוקל יפה בלי עין הרע. אומנם לא כמוני בלידה, 4.850 ק"ג ו־64 ס"מ אורך, אבל יופי של ילד. הסביבה מיד ניתחה את התמונות ואמרה שהוא דומה לי, אני רק שאלתי אם זה בגלל שיש לו ראש גדול, אבל כולן אמרו שאני לא מבין בזה.

יצאתי להסתובב בחוץ, עד שיאפשרו לנו לראות את הצאצא ואת פוצו. אז אני סבא, אף שאני הכי צעיר בראש, ההגדרה הזו מסמנת אותך כקשיש בשלב ב' של הזיקנוזיטיס. זהו, כבר אי אפשר לברוח מזה. החברים שלי אומרים שלהיות סבא זה הכי כיף, כי או שהנכד מגיע לשעה, או שאתה מגיע לשעה אליו. וגם בשנים הראשונות אין תקשורת, ואני לא הטיפוס שיגהר מעליו עם "קיצי, קיצי, קיצי, תבעט בשמאל ועכשיו בימין, כדי לראות אם יש לך קואורדינציה". אני מאחל לו שהאנושות תהיה טובה אליו ושהוא יהיה טוב לאנושות.

מבחינת תעסוקה, הלוואי שיהיה חוקר/מדען. במקרה הכי גרוע, מאכער שמתחפש לאסטרטג, אולי אפילו דוקטור לחארטה כמו אב"ח. הנכד הוא חצי סורי, רבע מרוקאי ורבע אשכנזי. אני לא בטוח שהתערובת הזו מתאימה לתיאוריות הגזע של אב"ח על ישראל השנייה, אז נסכם שהוא בישראל השלישית, שהיא תהיה מתוקה לפי תורת הגזע, ונראה איך נתנהל.

נכנסתי לראות את הבת שלי, מקפידים שם רק על אדם אחד בכל כניסה. היא נראתה מותשת אבל מאוד שמחה. "אבא, תיסע למטולה. אני יודעת שאתה לא מסתדר בבתי חולים יותר מדי. אני גם צריכה לנוח ולהתרגל להניק. תחזרו מחר. אמא ויולי כאן, הכל בשליטה".
אין על הבנות שלי, תמיד הן מזהות מתי נגמרת לי הבטרייה של הסבלנות, במקומות הומי אדם, שבהם יולדות צורחות את נשמתן, וזה באמת לא בשבילי, האבולוציה של האנושות.

הגענו למטולה אחר הצהריים, למסיבת גיוס של בן של חברים. כיפוש מצאה לנו מלון שנקרא "סלונה" במחיר צנוע של 1,077 שקל ללילה, כניסה בשלוש ונטישה ב־11:00. חשבתי שהחוצפה של מלונאי כתריאליבק'ה היא רק באילת, אבל מתברר שממש לא, זה כלל־ארצי. נכנסנו לחדר מס' 200 וחשכו עיניי. הייתי בגסט־האוס באוגנדה ברמה גבוהה יותר, גם במחנות פליטים בעזה ובגדה. הכל שבור, כולל האמבטיה, מוזנח, מטונף. אבל לאדון "בלבית" אין בושה בפרצוף, ולא דם בגוף, לשכן אורחים בזולה שביום טוב הייתי מגדיר אותה כשוטינג־גלרי.

לא אמרתי מילה לכיפוש, אבל היא הבינה את המגמה. "מאמי, אני לא מאמינה שנפלתי שוב. אין לי מזל עם מלונות בארץ, גם אם זה "דן" אילת. אבל בחו"ל איך אני מתקתקת, הא? פשוט הקארמה רומזת לנו שוב, לא לקחת מלון בארץ, רק צימרים, אולי". והיא צודקת. מטולה מלאה בצימרים מדהימים, במחיר שווה לכל נפש, עם אירוח מקסים. המלונות במושבה, והתארחתי בכמה, הם באמת זוועה.

אבל המסיבה הייתה שווה הכל. שף שלא הפסיק לייצר אוכל טוב והברכה שלי לאורי שמתגייס ביום ראשון הקרוב בפני ציבור הנוכחים. "אורי, אני מאחל לך שתיהנה בשירות. אתה הולך ליחידה שתאתגר אותך, אבל תעשה רק מה שצריך. אל תסרב ואל תתנדב, עשה רק מה שמבקשים ממך. הבט על אגם הדרעק המתגבש לעוד קדנציה של כלום ושום דבר, ותבין לבד שאתה לבד במערכה.

מהם אין למה לצפות, המפקדים שלך מצוידים בפינגווינים למקרה של פאשלה, אף אחד מהם לא ייקח אחריות, זה לא בנוהל במאה ה־21. אז תמיד תחשוב שהמחויבות שלך היא רק למשפחה ולאמא, שתדאג כל השנים האלה. אני מקווה שתצא לקצונה, לא בגלל הצרכים של צה"ל כי הם ממש לא מעניינים אותי, אלא בשבילך. קצונה זה טוב לקורות חיים, עם שכל כמו שלך, קורות חיים זה חשוב. יאללה, שרק תהיה לנו בריא וחזק".

הנוכחים לא התלהבו מהברכה שלי, בעיקר הביביסטים בחבורה, שתומכים בגועליציה עם טפילים שלא מתגייסים ורובם גם לא עובדים, רק כדי להשתלט על הקופה הגדולה. אז הם לא התלהבו, מה נעשה? על ארוחת הבוקר ויתרתי, אחרי שאיזו מנהלת דרשה ממני תוספת כסף על אספרסו ותפוזים. בנוסף המזון על השולחן לא דמה לכלום שמזכיר מלון, אלא לתערובת שמגישים לפרות עם קינוח של תלתן, אז אפשר גם בלי, אפילו מומלץ.

חזרתי לתל אביב, ראיתי את הנכד מקרוב, אבל לא החזקתי אותו. הוא שביר מדי ולי תמיד נופלים דברים מהידיים, או שאני לוחץ חזק מדי. עכשיו אני מתכונן לברית המילה, הילדים רוצים שאהיה סנדק. המוהל הוא קודם כל רופא, כי באמת זה לא זמן לחלטוריסטים. אבל החתן שלי רוצה טלית וברכות, כי יש לו עבר של עובד אלילים, שמצא את האור של החילוניות. זה בלי קהל לדרישת האמא ההורמונלית, רק ההורים והאחים, אז אם יהיו פאשלות שלי, לא הרבה יידעו. שיהיו לרך הנולד, לפוצו ולאושר רק בשורות טובות והמון בריאות.