זכות גדולה ניתנה לי במאי אשתקד לשאת ברכה בשם מוסד ביאליק ליו”ר שלו זה עשרות שנים, אהרן ידלין, במלאת לו 95. זכות כפולה ומכופלת: הן החגיגה נערכה בקיבוצו, חצרים, שעלה לקרקע עם 11 הנקודות בנגב ב־1946. כאשר שירתי במילואים, הכרתי היטב את הדרך לקיבוץ, חלפתי לידו בדרכי לבסיס חיל האוויר הסמוך, אבל לקיבוץ מעולם לא נכנסתי, עד לפני שנה ושלושה חודשים.

הגעתי למועדון החברים שם נערכה החגיגה. היו כאלה שאולי תמהו, מה לזה ולקיבוצנו? מה לו ולידלין שלנו? ואכן, לכאורה מה לי ולקיבוצניק הוותיק, איש הנגב, מי שהיה בנעוריו רכז תנועת הצופים? מה לי ולמפא”יניק השרוף, הבן־גוריוניסט המובהק, שהיה גם חבר כנסת, שר החינוך, מזכ”ל התק”ם, מזכ”ל מפלגת העבודה וחתן פרס ישראל? ובכן, אחד מהתפקידים שמילא ידלין עד יומו האחרון היה יו”ר דירקטוריון מוסד ביאליק, ואני, חבר הדירקטוריון, נתבקשתי לברכו בשם ההוצאה.

בנוכחים ובמברכים: מרב מיכאלי, יו”ר מפלגת העבודה, יצחק הרצוג, שטרם נבחר לתפקיד הנשיא, ניר מאיר, מזכ”ל התנועה הקיבוצית, הנכדה רותם ידלין, ראשת המועצה האזורית גזר, ועוד. ובקהל - ותיקי התנועה הקיבוצית ובהם אלון שוסטר, היום סגן שר הביטחון, בני המשפחה, חברי הקיבוץ ואורחים מבחוץ. הבעתי התרגשותי “לעמוד כאן, במגרשך הביתי־הקיבוצי, כי אתה אהרן הינך מן המוהיקנים האחרונים של דור המייסדים, האידיאליסטים, ותיק הוותיקים, שלא שוקט על שמריו. פעיל, מתנדב, מתרוצץ, ער לכל ההתפתחויות, והעיקר – תורם ומועיל”.

סיפרתי: “איננו שייכים לאותו מחנה פוליטי, אבל שייכים לאותו מחנה של שוחרי תרבות וספר, ואין לך כספר טוב, לא רק בגלל הנושא, אלא גם בגלל הכלי הנאה, יפי ההוצאה לאור, שעושה לך חשק ליטול ליד ולעיין בו. הוצאת מוסד ביאליק, שאתה אהרן מוביל כבר עשרות שנים, והיא צעירה ממך, מצטיינת בכך”.

מאז שנבחרתי לדירקטוריון מוסד ביאליק, חשתי לי לכבוד להסתופף בחברת ידלין, שהיה מקפיד להגיע לכל ישיבה בירושלים מביתו שבנגב. תמיד הדגיש את ממלכתיותו ושליחותו של בית ההוצאה הירושלמי, גאה וטורח להזכיר בכל הזדמנות את שלוש סדרות הספרים המפוארות, כתבי שלושת המשוררים מרובי הכרכים - אבא קובנר, חיים גורי, ואורי צבי גרינברג – מפעלים שרק בית הוצאה כמוסד ביאליק יכול להרים. “מי חושב שירוצו לקנות כרכים אלה?” – היה אהרן שואל ומשיב: “חשוב שיהיו קודם כל בספריות ונגישים למתעניינים. אנחנו נותנים ביטוי לעם היהודי לכל גווניו ולתרבות העולמית”.

דווקא בעידן שבו הפרינט, הדפוס, אולי מאבד מחשיבותו, אהרן חזר והדגיש: “צריך לשמור על מוסד ביאליק כמו שהוא, מוסד בעל שליחות לאומית ותרבותית, שאינו פועל למטרות רווח, עם כל השינויים שיש בהוצאות ספרים אחרות ובשוק הספרים”. אם אנחנו מבכים את ירידת הרוח בתוכנו, את העובדה שיוצאים לאור יותר ספרים מאשר יש להם קוראים, היה אהרן מזכיר כי כבר בעת ייסוד מוסד ביאליק, בעקבות מותו של ביאליק, ביכה נחום סוקולוב את העובדה שהספרות העברית היא בת חורגת להסתדרות הציונית. איך היה משמיע באוזנינו שוב ושוב: “אנחנו עוסקים בדירקטוריון בכספים, אבל יש לנו גם כיסופים. כדי להגשים את הכיסופים – נדרשים כספים”.

בישיבות ההנהלה, שדנה במצב הכספי, היה אהרן סוחף אותנו אל מחוזות הרוח: “לנו במוסד ביאליק יש ייחוד, כי אצלנו מחליטים על הוצאת ספר זה או אחר, על פי שיקולי נצח”. לא פעם הביע מורת רוח מהרגולציה המופרזת, מהקשיים לשכנע פקידים לתמוך כראוי במוסד ביאליק, ואף סיפר בהזדמנות אחת: “היו זמנים בכנסת, שישראל גורי ואני היינו סוגרים בינינו את כל מה שצריך לסגור, בלי הרבה בירוקרטיה”.

ידלין, הפוליטיקאי ואיש החינוך והתרבות, הלך לעולמו בתום שבוע פוליטי עמוס של פריימריז הן במפלגת העבודה והן ביריבתה הגדולה, הליכוד. בבחירות לכנסת היוצאת הוא הוצב במקום של כבוד, האחרון, במפלגתו. אינני יודע אם הייתה כוונה לשבצו במקום האחרון גם לקראת הבחירות הקרובות. אינני יודע מה היה יחסו למועמדי העבודה שנבחרו. גם בעת צניחתה היה נאמן לה עד הסוף, ואולם מסופקני אם בדמות שכזאת רצה לראות את מפלגתם של בן־גוריון ורבין, שלצדם פעל בנאמנות.

אחד מאחרוני דור המנהיגים מהעבר הסתלק מאיתנו. לחבר ההנהלה של מוסד ביאליק שביקש יום אחד לפרוש, אמר: “לא ניתן לך להיפרד, כמו שאני לא נותן לעצמי להיפרד”.

והנה נפרדנו מהמפא”יניק האחרון, ישר כסרגל ותמים דרך, איש של שליחות. אין עוד כמותו בפוליטיקה העכשווית. כמה עצוב, כמה סמלי.