האירוע הטרגי שבו נפל סמל ראשון נתן פיטוסי ז"ל מאש חברו לעמדת השמירה הוא חריג במיוחד אפילו במושגים של אירועים קשים אחרים שבהם נהרגו לוחמי צה"ל מאש כוחותינו. באירוע הזה ישנו רק עד אחד שנותר לספר את הסיפור והוא הלוחם שהיה בעמדה. על פי העדות הראשונה שלו, בינו לבין פיטוסי לא היה קצר בתקשורת או חוסר הבנה והוא ידע שנתן עוזב את העמדה לצורך תפילה.
"הגעת למקום הכי גבוה בגן עדן": נתן פיטוסי ז"ל שנהרג מירי חברו הובא למנוחות
תחקיר ראשוני: הלוחם ביצע ירי לעברו של פיטוסי ז"ל בשל טעות בזיהוי
נתון הפתיחה הזה, שבו מהרגע שבו עוזב נתן את העמדה מתחיל להתגלגל אירוע, שונה במהותו מהאירוע הקשה של יחידת אגוז בנבי מוסא בינואר השנה, שבו נהרגו שני קצינים מפקדי פלוגות ותיקים מאש קצין אחר ביחידה, כששני הכוחות סרקו את האזור בחיפוש אחר חשודים בגניבת ציוד צבאי במשימה מבצעית מאולתרת, ללא כל תיאום נדרש שנעשה עם מפקד בסיס האימונים או עם הכוחות האחרים שהתאמנו בשטח. זאת, בניגוד לטרגדיה הטרייה שבה מדובר במשימה צבאית סדורה של שמירה משותפת בעמדה.
לא ברור מה קרה באותן 15 דקות שלשום בלילה ומה גרם לפתיחה באש של לוחם שיודע שחברו עזב את העמדה. נתון שהיה ידוע ואמור היה להפיג את החשש הסובייקטיבי של הלוחם היורה, ששמע קודם לירי רעש מהשיחים הסמוכים. עם זאת, במשמרת מתישה של שמירה בעמדה הנמשכת שמונה שעות, לעייפות ולשגרה עלולים להיות משקל בקבלת ההחלטה של החייל היורה.
לפני כל הנסיבות שייבדקו בתחקיר, כולל הסטנדרטים והתרבות הארגונית ביחידה, האחריות הבסיסית לתפקודו היא קודם כל של הלוחם היורה. זו טרגדיה כפולה - למשפחה השכולה קודם כל, אבל גם ליורה, שחייו צפויים להשתנות עכשיו מקצה לקצה, בעיקר בשל המשקל הנפשי שאירוע כזה נושא בחובו. סוגיית נוהל מעצר חשוד והפעלתו במקרים אלו היא בליבת האחריות האישית של כל לוחם, לצד אחריות המפקדים לבדוק את יישומה בשטח.
בוויכוח הנוקב סביב סוגיית מעצר חשודים ופתיחה באש, מדובר לכאורה במתח שבין חתירה למגע לבין מגבלות ואילוצים משפטיים. זהו מתח שמתקיים לעתים גם בתחושות החיילים, אבל במהות צריך לזכור את הקשר המקצועי־ערכי שנועד למנוע את מרחב הטעות ואת שיקול הדעת המוטעה. זה נכון בפעילות מבצעית מול הצד השני וזה גם חשוב מבחינה בטיחותית על מנת למנוע אי־הבנות וירי כוחותינו על כוחותינו.
חשוב להבהיר כי ירי דו־צדדי בעת מלחמה הוא סוג אחר של אירוע, והוא ימשיך להיות חלק ממנה למרות ההתפתחות הטכנולוגית המרשימה בתחום.
לעומת מהומת המלחמה, פעילות ביטחון שוטף או פעילות מבצעית נקודתית שמסתיימות בירי דו־צדדי הם כמעט תמיד אירועים שאותם אפשר היה למנוע בקלילות. הוראות הפתיחה באש אמורות לספק לדרג הלוחם חומת מגן מפני קבלת החלטות מוטעות, זה אולי נכון גם מבחינה משפטית, אבל מעבר לכך – זה חשוב ללוחמים ככלי שמסייע להם להימנע מפגיעה באזרחים ובילדים חפים מפשע או כמו במקרה הזה - מפגיעה קטלנית בחבר למחלקה.
נתון אחד בלבד מצדיק עקיפה מהירה של נוהל הפתיחה באש וזו תחושה של סכנת חיים. זו תחושה סובייקטיבית שלא תמיד ניתן להסביר אותה, גם כשמתברר לאחר מעשה שהתקבלה החלטה מוטעית. במקרה הנוכחי הקושי להסביר תחושת סכנה אל מול הנתונים הידועים הוא בלתי מובן במיוחד. זה דורש מצה"ל לבדוק לעומק עד כמה החיילים מבינים את החשיבות שיש בשימוש בנוהל הפתיחה באש, גם לרמת המקצוענות האישית שלהם, ומדוע הוא אינו עומד מנגד לערך החתירה למגע.