בשנים האחרונות ואולי יותר מכפי שאני מוכן להודות, המדור הראשון שבו אני מעיין בעיתון הוא ה־Obituaries (Obits בקיצור), מדור ההספדים המתוחקרים והמנומקים כמו ב"ניו יורק טיימס", חבצלות (נקרולוגים) שעליהן שוקדים עיתונאים בעלי תודעה היסטורית ונטייה להבעת דעה.
זה מדור שאינו חדל להפתיע; הוא מייצר שתי תגובות עיקריות: וואללה, לא ידעתי שהתרח בן ה־95 חי עד עכשיו. הייתי בטוח שמת מזמן; ולצדה הצביטה בלב על אלה שמתו בגיל 50 ו־60 ולא בנסיבות מחויבות המציאות. לרוב נמסרת סיבת המוות בהודעה לקונית מטעם נציג המשפחה או דוברה. בדיעבד אנו למדים שהנ"ל נאבק שנים רבות בחיק משפחתו במחלה סופנית כזאת או אחרת.
כך עקבתי למשל משך שישה ימים עד שהוכרז על מותה הקליני של השחקנית אן הייש. לא שחקנית גדולה עם רזומה דל למדי, אבל מי שגילמה את רעייתו הסובלת של ג'וני דפ (איזו רעיה של דפ אינה סובלת?) ב"דוני בראסקו", אשתו לעתיד של הריסון פורד ב"שישה לילות, שבעה ימים", אחרי שהתפכחה מעולו הבכייני של דיוויד שווימר וכיוצא באלה.
היא הייתה בת 53, עם קוקאין ופנטניל בדמה, כאשר חרשה עם המיני קופר שלה לתוך בית בלוס אנג'לס; 59 כבאים עמלו שעות כדי להציל את הבית ונכשלו. הייש הגיעה לבית החולים במוות מוחי, ובזמן שלקח להכריז על מותה נערכו בירורים בעניין תרומת איברים. כאשר אתה קורא כמוני הודעות מוות כדרך חיים, אינך מעניק פרשנות. אנשים מתים כל הזמן כולל מזקנה. אני מנחש שימיו האחרונים של קירק דאגלס לא הוסיפו לו שמחה.
הפרידות הללו מנוסחות בדרך כלל בקפדנות גדולה, אף שבחלקן הגדול מופיעים תיקונים והתנצלויות. לפני שבועיים נפרדו ב"טיימס" משחקן שתהילתו באה לו מהקומדיה הטלוויזיונית הוותיקה "Leave it to Beaver", שבה שיחק את האח הגדול. מהידיעה ניתן היה להבין שמת בן 70. מקור המידע היה בתפלצת Facebook שם הוכרז על מותו. באותו יום מיהר ה"טיימס" להתנצל על טעות מרה. חי ולא מת. הוא שנאמר על Facebook. טרם הספיקה ההתנצלות לעשות את עבודתה, הסתבר שהשחקן הגיע להחלטה ומת למחרת. הייתי נרעש יותר אילו היה מדובר במישהו שהשפיע על חיי, אולי אפילו זועם. במקרה הזה החלטתי שזאת דרכו של עולם.
שבועיים לפני פשיטת ה־FBI על מאר־א־לאגו של טראמפ, נהרגה איוונה, אשתו הראשונה ואם שלושה מילדיו, בתאונת נפילה מוזרה במדרגות הפנטהאוז שלה. אנשים מתים מיתות תמוהות - וויליאם הולדן השיכור החליק, פצע את ראשו בפינת שולחן ודימם למוות - אבל לא הייתה כל רמיזה לזדון. נתונה בארון מוזהב חזרה איוונה אל עפרה.
במהלך חודשיים עלו בסערה השמיימה ארבעה מבכירי הגומבאס מגלמי המאפיה האיטלקית: פול סורבינו, מגלח השומים לפסטה מ"החבר'ה הטובים" והקאפו די טוטי קאפי המוכן בכל עת עם צביטה כואבת בלחי, קאפוט; טוני סיריקו, הוא פולי וולנאטס מ"הסופרנוס" עם כנפי המלאך הלבנות בשערו, קאפוט; ריי ליוטה הוביל את מסע הפרידה, קאפוט; ולקינוח ג'יימס קאן, הלא הוא סאני קורליאונה (1972) שלא היה איטלקי כלל, קאפוט; אין כאן פליאה חלילה על פקיעת מיתר; הצפיפות הייתה גדולה יחסית.
הבמאי והמפיק בוב רפלסון היה בן 87 במותו. הוא הפיק את "איזי ריידר" הבלתי נסבל והביא ממנו את ג'ק ניקולסון ל"רסיסי חיים". אקורד צורם נוסף לסיום שנות ה־70. מאוחר יותר ביים את "דם ויין" שבו הורגים ג'ק ניקולסון ומייקל קיין את כל הנקלע לדרכם בחיפוש אחרי צמיד יקר. ג'יי־לו עושה שם את אחד מתפקידיה הראשונים.
מתו רבים נוספים, וכל אחד פתח צוהר לעילה שהצדיקה את הכללתה. כמו מרגרט קין, האישה שציירה ילדים עם עיניים גדולות מדי שבעלה גנב לה את הקרדיט. מת נד ביטי האנוס מ"גברים במלכודת". גם סוני ברגר, נשיא "מלאכי הגיהינום" בקליפורניה, שיום לפניו מת האומן הגרפי שעיצב את הלוגו של פסטיבל וודסטוק עם היונה על צוואר הגיטרה. זה היה סימבולי למדי; מי שהגדיר אומה שוחרת שלום בהשוואה למי שסיים את הסבנטיז בדקירה באלטמונט של הסטונס. מוות - לומדים המון. כתבות הפרידה הללו, שכל אחד מאיתנו היה רוצה לשבת עם חבר ולהכתיב לו את עיקרי הדברים, הן ההזדמנות האחרונה לפני הביוגרפיות (אם יהיו כאלו) לקרוא בזמן אמת דבר או שניים על מי שהייתה להם נגיעה חיובית או שלילית בחיינו.
בשבוע שעבר מתה אוליביה ניוטון־ג'ון (בת 73). לא צפיתי באף אחד מסרטיה; לא הקשבתי לשיריה; לא הייתם תופסים אותי מת בהקרנה של "גריז" וגם לא באוסטרליה. מה שזכרתי היה אישה צעירה שנלחמה בפרהסיה בסרטן השד, קרב של גאות ושפל, ועל הפומביות הזאת היה לי כבוד אליה. התגובה למותה הייתה, היא עדיין חיה? והכל היה מכובד ונטול ג'ון טרבולטה, שגם הוא איבד רעיה למחלה. כך נתקלתי במותו של דיוויד מקאלואו, 89, מחבר ביוגרפיות איכותיות ומושקעות של הנשיאים טרומן, אדמס ואחרים, לא מהנשיאים היותר מפוענחים, חוקר שלא היסס להשכיב על כך אחד יותר מעשור. השיח הפנימי של יוצרים כאלה הוא שהם יגיעו לסוף דרכם כאשר יסיימו את עבודתם.
אי־שם בין השניים למדתי על מותו של הסופר והמאייר הסקוטי ריימונד בריגס (88), כתב לילדים ספרים מתחתית מוחם הקודח והבין בהמשך שגם מבוגרים ימצאו עניין במתכונת של קומיקס ורומן גרפי. מניפת הדמיון שלו הייתה פרושה מ"The Snowman" הנרגן ל"When the Wind Blows" (כשהרוח נושבת), תיאור המכה הגרעינית הקטלנית המנחילה ברית המועצות הוותיקה לעולם המערב בכלל ולבריטניה בפרט. משם קצרה דרכו והוא הפנה גבו לפנטזיה בנאלית למחוזות קרבות האמת כנתין אימפריה מידלדלת הנלחמת על שייריה. ספר על הפלישה הבריטית לאיי פוקלנד, המלחמה שמרגרט תאצ'ר הייתה חייבת לעצמה, ועל נישואי הוריו "Ethel & Ernest", המלחמה שהיו חייבים לעצמם.
הוא המשיך והדף את ההנחה שספריו נכתבים למבוגרים או לילדים והמשיך לבחוש. נטול ילדים ביולוגיים משלו, הוא היה אב לילדי נשותיו. בחזותו היה אחד מאותם סופרים ומשוררים בריטיים עם שיער מלא שהעביר בו יד, תווי פנים חדים ושיניים שמילאו את פיו ללא היררכיה. מין טד יוז כזה.
"כשהרוח נושבת" ראה אור לפני 40 שנה, ב־1982, שנת מלחמת לבנון, ולקח זמן עד שהספרון דק הגזרה הכריז על כוחו, בעיקר משום שבריגס כתב וצייר בתבניות קומיות קיימות והעביר באמצעותן את האסון הגדול ביותר שיכול לפקוד את האנושות: שואה גרעינית. זמן מסוים חולף מהרגע ש"התקנות לשעות חירום" הכוללות, בעיקר, מחסה מתחת למדרגות עם מזרן נטוי המשמש למסתור, ערימת הבלים שלא עודכנו ממלחמת העולם השנייה, שאותה צלחו הבריטים מוכים וחבולים בעזרת הלהב של שפתם העליונה הקישחת. כאשר הנפולת הגרעינית על הזוג הקשיש, שלא נהרגו במהלומה הראשונה, מתחילה לדעוך אל התפוררות הגוף, דימומים ומבשרי מוות שהם פוטרים מעליהם במיני ממבו־ג'מבו של הכחשה, נגזר על הקורא לנשום רדוד.
"ד"ר סטריינג'לאב" של קובריק הוא גרוטסקת סלפסטיק בסגנון אמריקאי, לשון בלחי; "היום שאחרי", שהופק לטלוויזיה שנה אחרי, מעיד על 100 מיליון אמריקאים הרוגים, אבל המראות הקשים ביותר אינם מתחרים עם לחישתו הארסית הרועמת של "כשהרוח נושבת" שהופך לאנטי־מלחמתי, אנטי־ממסדי ממורמר עד ששורדיו המעטים מתים.
"כשהרוח נושבת" היה מהמצופים הספרותיים האפקטיביים שהשתחררו לכאורה מצוללות טבועות; הספר מעמת את הזוג הצייתני עם האימה חסרת התקדים של שואה גרעינית. אף אחד אינו ערוך למחזה האימה הזה, קל וחומר זוג כפריים פשוטים ניצולי הבליץ. בריגס נטול כל אופטימיות. הוא אינו משתעשע בספק בדבר היתכנותם של חיים אחרי הפצצה.
אין הרבה במה להרהר. הנוף סביב חרוך וכמוש ללא הכר. באוויר עומד ריח שרוף של חיים שנכחדו. בריגס משוכנע שאף אחד לא ישרוד את הפצצה; גם לא הסבתות המעבדות את הגינות הקטנות שלהן כמי שתכף יגיעו הנכדים להתפלש באחו.
בדרכו הערמומית בריגס מתגנב למוות. בני הזוג בלוגס המתגוררים בקוטג' מטופח ב־Surry Hills, שפס הקול שלו לפני הפצצה הוא ציפורי שיר, שקשוק רכבות ורעשי כפר. בגרסת סרט האנימציה כמה שנים לאחר מכן, כל מה שלא היה ברור צורכו באידיליה שלפני ובדומיית המוות שאחרי, קם לתחייה בקולו הצרוד והסמכותי של השחקן ג'ון מילס. המלמול שלו בדבר ה"Ruskis", שעליהם הוא קורא בעיתון בדרכו לעיירה, לא נרקם אצלו למהות המאיימת להשמיד את סגנון חייו.
בדרכו הפרגמטית הוא נערך לאסון המתקרב. הוא אינו חי בהכחשה. הוא מכין את מקום המסתור לאשתו ולו על פי האיורים המיושנים בחוברת ההתגוננות. הוא מסייד את החלונות כאשר אשתו הילדה גוערת בו כאשר הוא מסייד בטעות את הווילונות. הרע ביותר מגיע. התקפה גרעינית סובייטית כאשר ג'ים והילדה בתוך המחסה המאולתר שלהם. הם שורדים את הפצצה עצמה כאשר האחרים נשרפים, ומכיוון שפרשנותם לתהליכים המתחוללים בגופם, מותם האטי וכמישתם, לא ממש נהירה להם, נדמה שהם ממציאים תשובות בנאליות לתהיות של סוף חיים.
מומרצים על ידי זיכרונות גבורה והישרדות מהמלחמה, הם מחויבים להילחם עד הרגע האחרון. זה הדנ"א שלהם ששובש לחלוטין. באיפוק ובהסתגלות הוא נאחזים בחיים, מתעלמים מהפצעים ברגליהם, מחניכיים מדממות ומכאבי גב קשים המסגירים הרעלה רדיואקטיבית. וכל הזמן הזה הם תוהים מה קרה לבנם ג'ון ולתינוק שלו בלונדון. הוא בחור רב־תושייה והם סומכים עליו.
עם תחילת מלחמת לבנון ב־1982 עקר מאיר אגסי עם משפחתו לבריסטול, אנגליה. רעייתו טסה סמית' הייתה מבריסטול וחיים במחיצת אגסי בכיכר המדינה בתל אביב - ה' באייר פינת תש"ח, אה? - היו בלתי נסבלים. לעולם יהיה מתויק אצלי כאחד האנשים היקרים שהכרתי, אף שהיו פעמים שהעצבים שלו וחוסר הביטחון היו בלתי נסבלים. אינני בוחן כליות ולב, אך להערכתי היה אגסי אהוב נפשם של אדם ברוך, עורך "מוניטין" שאגסי היה איתו מהירחון "מושג", ושל חיים בר־און, מו"ל "מוניטין". לכן בניגוד לתפיסת עולמו הכלכלית של בר־און, הוא הסכים לשלם לאגסי רנטה. אגסי נחת והחל להפציץ.
רוב הנושאים נסגרו בין אגסי וביני; הכתבות הכי מטופחות ועדכניות בעולם. טווח הנושאים שלו היה מונומנטלי. הטקסט על "כשהרוח נושבת" היה בעיטה מתחת לחגורה. חשבנו אז במונחים שאפתניים יותר; הקמנו הוצאת ספרים, הוצאנו כמה, כולם כישלונות, ופתאום היה ברור שיש להדפיס את "כשהרוח נושבת" בעברית. אגסי טרח על זה; בר־און אישר עלות. אחרי חצי שעה קיבלתי את הספר המקורי: את בלוני הטקסטים תרגם אגסי לעברית והכין לדפוס. היו שבע דרכים שונות להתרגש.
אבל הייתה גם עצלות ועייפות חומר וחללים. אוהד זמורה הניח לי לדגור חמש שנים על תרגום לעברית של "השינה הגדולה" של ריימונד צ'נדלר. לא היה לזמורה מי שילחץ עליו. מודן נתנו לי לתרגם את חלק הזיכרונות הראשון של בוב דילן, ומכיוון שישבתי עליו יותר מדי ממתין להשראה, הוא נלקח בחזרה.
40 שנה הן זמן רב ולאף אחד לא היה ראש להתקוטט. הייתה תחושת החמצה גדולה על כך שלא הוצאנו את הספר בעברית. החמצה של אנשים צעירים. אם במקרה מישהו פחות נרפה הוציא בעברית, אני הראשון שרוצה לדעת. כתובת המייל למעלה מימין.