בתו המוכשרת של חברי המצרי סיימה את לימודיה בתיכון בציונים גבוהים. כמעשה הורה גאה, ביקש האב לקנות לבתו טלפון סלולרי חדש. הוא ידע איזה דגם יבחר וכמה יעלה. לפני שנה רכש לבתו הבכורה אותו דגם בדיוק, אחרי שסיימה בהצלחה שנת לימודים באוניברסיטה. הוא הקצה לעצמו את הסכום המתבקש, 3,300 לירות (כ־600 שקלים), ויצא לחנות. אך בבואו לשם נחרד: על אותו דגם התבקש לשלם 7,400 לירות. הוא כמובן רכש אותו. "המחירים עלולים לקפוץ עוד יותר", הסביר.
העלייה החדה ביוקר המחיה לא פסחה על ארץ הנילוס, אבל כאשר זה קורה במדינה הערבית הגדולה ביותר, גם בכלכלה העולמית עוקבים בחשש. הציבור המצרי ידוע כבעל פתיל קצר וסבלנות מועטה לעליית מחירים, ואת זעמו הוא נוהג לפרוק על שליטיו. החודש האחרון לא בישר טובות בהקשר הזה. למצרים חוב חיצוני בסך 158 מיליארד דולר, וכדי לשמר בידה מטבע חוץ ככל היותר, החליטה הממשלה לצמצם את היבוא. התוצאה היא עלייה חדה במחיריהם של מוצרים מיובאים.
לא רק מכשירי הסלולר עלו, אלא גם מוצרים אלמנטריים אחרים, כמו דלק למשל. מחיר ליטר בנזין 95 אוקטן עלה ב־10%, והוא עומד כיום על 10.75 לירות (פחות מ־2 שקלים). לא צריך להימנות עם זקני קהיר כדי לזכור כי ליטר בנזין 92 אוקטן, שהוא השימושי ביותר במצרים, עלה לירה אחת בלבד ערב הדחתו של מובארק בשנת 2011. כיום מחירו 9.25 לירות. האינפלציה מטפסת בקו חד מעל לציפיות. נכון לעכשיו היא עלולה להיעצר בסוף השנה על 15.6%־3.5% יותר מן הצפוי.
את עיקרה של ההתייקרות גרמה, כמו אצל כולנו, המלחמה באוקראינה. מצרים היא יבואנית החיטה הגדולה בעולם, ואת עיקרה היא רוכשת מאוקראינה ומרוסיה. כאשר האספקה משם משתבשת, המחיר מאמיר ללא רחם. גם אורז מצרים מייבאת, וגם סוכר ושמן. על כולם היא משלמת במטבע חוץ. הלחם המסובסד כבר עלה זמן קצר אחרי פרוץ אותה מלחמה, ומאז מצליחה הממשלה לייצב את מחירו. אין זה פשוט כלל. בארץ רחבת ידיים כמו מצרים, גם ההובלה למרחקים היא מרכיב במחירו של המוצר.
השבוע פיטר סיסי את נגיד הבנק המרכזי, טארק עאמר, בתום שבע שנים במשרה הבכירה. עאמר נבעט מעלה, לתפקיד פחות סמכותי של יועץ בלשכת הנשיא, ושני אחרים מיועדים להחליפו. איש בקהיר לא מניח כי הנגיד הבא, וגם זה שאחריו, יעשו מעשי קסמים. ספק אם מישהו אחר היה מצליח לבלום את צניחתה החופשית של הלירה המצרית בתום שנתיים קשות שלא פסחו גם על הכלכלה העולמית.
אכן קשה להיות מצרי, ומצד שני, תמיד נעצר המשק המצרי על בלימה ולא קרס. מאז ימי המלוכה, דרך הרפורמות של גמאל עבד אל־נאצר, שהפשיטו את מעמד הביניים מנכסיו, הקופה הציבורית הריקה שירש ממנו סאדאת, דרך "מהומות הלחם" ב־1977 ועד ההתמרדות בחוסני מובארק – העם המצרי תמיד רעב, אבל איכשהו ימצא את מזונו. לא רק הוא, אלא גם פרנסיו. ועל כן, כל אימת שנראה כי הכלכלה צונחת עוד קצת, מתפלאים כולם להיווכח כי לבור הזה תחתית כפולה.
הסיבות ליכולת ההישרדות של המשק המצרי טמונה בעמודי היסוד שלו. התיירות, שלא יבשה לרגע, אפילו בימי מהומות הדמים שאחרי הדחת מובארק. תעלת סואץ, המכניסה מיליארדים מדי שנה, ועתה הגז הטבעי, שהתגלה בבטן האדמה. לאלה יש להוסיף את ענף הייצוא מספר אחת – ידיים עובדות. מיליוני מצרים עובדים מחוץ למולדת ושולחים נתח ממשכורותיהם לקרובי המשפחה הביתה. בשנים האחרונות, לנוכח התחזיות הקודרות, הקל המשטר על משקיעים זרים. כך אפשר לאילי הון מסעודיה, מאיחוד האמירויות ומקטאר לרכוש נכסים או להתבסס בארצו, ולהזרים מיליארדי דולרים לעורקיה. הם לא היססו. לא בכל יום נפתח בפניהם שוק בן מאה מיליון נפשות.
לא רק בפני זרים, אלא גם לפתחם של עשירי מצרים הונחו אטרקציות. משרד התחבורה הודיע כי מי שישלם בעין יפה, תיקרא על שמו תחנה בקו הרכבת החדש. השבוע סיפר שר התחבורה המצרי, כאמל אלווזיר, כי אנשיו הצליחו לגייס 6 מיליון יורו מקבוצת אנשי עסקים מקהיר. המשותף לכולם הוא שהם מתגוררים במתחם יוקרתי בפרבר מסר אלגדידה בבירת מצרים. שמה של התחנה ייקרא על שם מתחם המגורים הזה.
מה רצה אבו מאזן
היה מעניין לעקוב כיצד ניהלו השבוע ישראל והרשות הפלסטינית דו־שיח של חירשים בצעקות רמות סביב התבטאותו של אבו מאזן בנוגע לשואה. ראש הרשות התארח בגרמניה אצל הקנצלר אולף שולץ, ובמסיבת עיתונאים נשאל אם בכוונתו לגנות את רצח י"א חללי מינכן, שבקרוב ימלאו לו 50 שנה. "הישראלים עשו לנו 50 מעשי טבח, 50 שואות", ירה ראש הרשות, ולא ידע לאיזה בור הפיל את עצמו. פוליטיקאים ישראלים בזה אחר זה הסתערו עליו כמוצאי שלל רב. הנה שוב שכח הנעבעך כי השואה הזו היא שלנו. רק לנו מותר לנהוג בה בזילות.
אחרי שגם הגרמנים עיקמו את פרצופם לנוכח דבריו, השתכנעה לשכתו לפרסם הבהרה. השואה היא הפשע הנתעב בהיסטוריה המודרנית, אמר אבו מאזן והוסיף כי הוא שב ומגנה אותה, כפי שעשה בעבר. אחר כך ציין כי באומרו "שואות", התכוון למעשי הטבח שביצע צה"ל לאורך השנים בפלסטינים, מאז 48' ועד היום. כלי התקשורת בישראל חיבקו את הפסקה הראשונה, והצניעו את השנייה.
אין זו הפעם הראשונה שהפלסטינים משתמשים במילה "שואה" כדי לתאר פגיעה ישראלית באוכלוסייה פלסטינית. לא רק אבו מאזן עשה כן, אלא גם אחרים לאורך השנים. ההשוואה אכן נואלת. שואת יהודי אירופה הייתה אירוע ייחודי, שבו משטר אדיר ממדים יצא למבצע השמדה של מיליונים חסרי הגנה מתוך שלילת זכותם להתקיים. ישראל אומנם שולטת בפלסטינים, אבל מעודה לא פעלה מתוך מניעים שמתקרבים למודל הנאצי. המנהיגים הפלסטינים יודעים זאת היטב. על כן, אין זה הגיוני שהם מנסים להצביע על סימטריה בין הטרגדיות שלהם לאסונם של יהודי אירופה. סביר יותר שהם מבקשים לגרוף אליהם מעט מן האמפתיה היהודית והעולמית שלה זכו היהודים בעקבות הפשע ההוא. בעשותם כך, הם חוטאים בהבנת עוצמתו השטנית של הנאציזם.
ההאשמה כלפי ישראל בביצוע מעשי טבח בפלסטינים איננה דבר חדש. היא חוזרת כמעט בכל נאומיו של אבו מאזן בשנים האחרונות. כך גם קריאתו החוזרת להתנגד לכיבוש באמצעים עממיים, כלומר ללא אלימות. זו אינה ססמה ריקה. אנשי הביטחון שלו מיישמים אותה הרחק מעין הזרקורים.
ועדיין, אין חולק על כך שהעם הפלסטיני, אלה שאינם אוחזים בנשק ולא יורים רקטות, סובל. מידי שליטיו, מידי צה"ל, מידי האומות, אבל סובל. קשייו אינם מובאים לדיון ציבורי בישראל, אף שהם יומיומיים, מהותיים, ומעצבים גם את סדר היום שלנו. כל עוד לא יעסקו בו פוליטיקאים, עיתונאים ושאר מובילי דעת קהל בישראל, נמשיך למצוא את מנהיגיהם מושכים בשמלתנו מעת לעת, מבקשים להזכיר לנו את דבר קיומם.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל