יש כל מיני דברים שצריך להסביר לילדים ככל שהם גדלים. דברים לא פשוטים. שכשקמים בבוקר צריך לצחצח שיניים, שלא כל האנשים שהם ייתקלו בהם יהיו טובים, שהעולם מתחמם, ששליחים בוולט מרוויחים יותר מבני האדם שהם מביאים להם את האוכל, שאמא ואבא צריכים שקט בלילה, ושבשביל כסף צריך לעבוד ולא תמיד העבודה היא דבר מהנה.
אבל הדבר שהכי קשה להסביר להם זה שלא תמיד העולם יהיה מופע בידור מתמשך בשבילם, מופע בידור היפראקטיבי וקופצני. שלפעמים הם יצטרכו לקחת נשימה ולתת לדברים להתנהל בקצב שלהם, שהוא לא תמיד הקצב שהם התרגלו אליו בתוכניות הטלוויזיה שהם רואים ובמשחקי המחשב שהם משחקים בהם. שלפעמים הדברים קורים לאט וזה בסדר. זה אפילו מרפא.
השבוע מצאנו את עצמנו, אני והבן, אצל בני משפחה בדרום צרפת, בעיירה קטנה ומנומנמת אי־שם בחבל דורדון. כאן, בין פטריות הכמהין הצומחות מתחת לפני האדמה ומטעי הגפן הצומחים מעל לפני האדמה, הזמן מזדחל באטיות, והאנשים משונים. אתה רואה אותם, הם מביטים בעצים, מאזינים לציוצי הציפורים, לוקחים נשימה ועוד נשימה, ומניעים רגל אחר רגל בזהירות מוקפדת ובקצב של יצחק קלפטר כשהוא שר ״אם אני רואה זמן בסביבה, אני לוקח אותו, לוקח ת׳זמן״.
בדיוק אתמול, בזמן שהבן ואני גלגלנו את עצמנו למרכז הכפר ולחנות הגלידה המקומית שמעבר לגשר בן מאות השנים, שזוכר עדיין את המהפכה הצרפתית ואת לואי ה־16, הבן פנה אליי: ״אבא, למה כולם כאן הולכים לאט?״, הוא שאל. ״כי״, גמגמתי וניסיתי להבין למה זה באמת ככה. ״כי פחות חם כאן״, יריתי את התשובה הראשונה שעלתה לי לראש.
בזמן שהמשכנו ללכת לחנות הגלידה, חשבתי על זה טיפה יותר לעומק, והבנתי שאולי אנשים כאן הולכים לאט פשוט כי המציאות פה מאוד שונה - אין כל איום קיומי בסביבה (חוץ מכמה סנאים ביער שנדמה שזוממים לעשות מהפכה סנאית ברגע שהם יוכלו), אין יוקר מחיה שמטפס לגבהים מסחררים, אין ראשי ממשלה חליפיים שמביאים שלטון חלופי שמתפוגג אחרי שנה, אין דור צעיר שלא מאמין שמתישהו תהיה לו דירה ודור שלם של הורים שמסתכלים על בניהם ובנותיהם ולא יודעים מה להגיד להם כשהם שואלים אותם אם אי־פעם יהיה להם בית משלהם, ואין אין־ספור תוכניות אולפן שמנקזות אליהן אינסוף מומחים בכל נושא אפשרי - שמדברים ומדברים ומדברים ומדברים עד שכבר אין לך מושג על מה הם מדברים, ואתה יושב שם מול המסך ופתאום אתה מבין שחלפו ארבע שעות שבהן קיבלת את אותו מידע בדיוק שוב ושוב ושוב, ממומחים שונים שאמרו כולם את אותו הדבר בעצם.
כשהגענו לחנות הגלידה, ניגשנו אל המוכר שלא כל כך הבין אנגלית ותקשר איתנו בתנועות ידיים מוגזמות. ניסיתי להסביר לו שאנחנו רוצים גלידה דרך זה שאחזתי בגביע גלידה מדומיין וליקקתי את כדורי הגלידה המדומיינים שעליו. המוכר הסתכל עליי במבט צרפתי שגרם לי לחשוב שאולי בעיני צרפתי, מה שעשיתי עכשיו היה סוג של הזמנה לערב חילופי זוגות. הבנתי שעליי ללכת בגישה שונה ואמרתי לו באטיות ״אייס קרים, אייס קרים״, והצבעתי על מקרר הגלידה. הוא נענע בראשו כמבין, הלך למטבח והביא לנו גבינה צרפתית. ניסיתי להסביר לו בתנועות ידיים שאנחנו לא רוצים גבינה צרפתית, אנחנו רוצים גלידה. ״אה״, הוא אמר במבטא צרפתי, הלך למטבח והביא לנו גבינה צרפתית מסוג אחר. הילד איבד סבלנות. החלטתי לעבור למצב צבירה מבצעי ונכנסתי למטבח, הלכתי למקרר הגלידות, לקחתי את אחד ממכלי הגלידה והרמתי אותו. ״אה״, המוכר אמר, ״און גלאס״. הוא לקח גביע גלידה, שם עליו שני כדורי גלידה והגיש לילד, שהתנפל על המטעם הממותק כמו שמתנפלים על מחלקת הריהוט באיקאה בחודש המבצעים.
ממש לפני שעמדנו לשלם המוכר הצביע על הגלידה של הילד וחתך פרוסת גבינה צרפתית, ושאל אותי אם אני רוצה להוסיף גבינה צרפתית על הגלידה. סימנתי לו בידיים שהילד מעדיף שלא, הוא איננו משוכלל מספיק קולינרית כדי לצפות את הגלידה בגבינה צרפתית. חייכתי ושילמתי, והילד ואני יצאנו מהחנות אל הרחוב, שמדרכות האבן שלו בנות 1,250 שנים ויודעות דבר או שניים על העולם הזה.
יש כל מיני דברים שצריך להסביר לילדים ככל שהם גדלים. דברים לא קלים. שצריך להתקלח כל יום, שלא תמיד הג׳ימבורי פתוח, שרוב הכלבים עונים לשם ״מסי״, שעם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה אבל לפעמים הדרך ממש ממש ארוכה, שנינט ויהודה נפרדו, שאיילון הוא לא כביש - הוא פקק נצחי, ושהשפיות של האדם בעולם המודרני היא דבר שברירי ולכן מוטב לו לאדם, אחת לזמן מה, לתפוס מטוס ולנסוע למקום שבו הדברים מתנהלים יותר לאט, כי כשדברים קורים יותר לאט, יש להם יותר חשיבות.
תנסו את זה ותראו שכל מילה, כל הברה, שאתם מוציאים מהפה במהירות יותר אטית, יש לה יותר חשיבות והיא גם נשמעת יותר אדיבה. מוטב לו לאדם, אחת לזמן מה, לנדוד ליישוב אטי בדרום צרפת, שם יוכל לשאוף אוויר אטי ולדבר באטיות ולאכול באטיות ולהביט באטיות על הנוף האטי. זה ישחרר אותו מהלחצים והמתחים היומיומיים וייתן לו הזדמנות להביט על הנעשה והמתרחש בעולמו בצורה יותר בהירה ושפויה. זה ייתן לו הזדמנות להבחין בדברים שהוא לא מבחין בהם כשהוא עסוק בלרדוף אחרי החיים המודרניים. והדברים האלה, שאדם יכול להבחין בהם בזמן שהוא מתעורר לאט לעולם אטי וצרפתי, הם אולי הדברים החשובים ביותר שיסדרו לו הרבה דברים בראש.
אתה צריך גם להסביר לילד שמכוניות בטעם קממבר זה מעדן, אבל צריך לעמוד בפיתוי ולא לאכול את המנוע או הגלגלים. אפשר לנגוס בדלת, במכסה המנוע, בתא הכפפות, אפילו בצג התצוגה הדיגיטלי שליד הנהג, אבל לא בגלגלים או במנוע. לפחות לא אם אתה רוצה להגיע לטיסה שלך בחזרה לארץ החיפזון והמיידיות, ארץ אקספרס ודבש.