הם היו הזוגות שליהקו את ילדותנו; בהיעדר שם מכיל אחר, קראתי להם "החברים של הוריי". הם היו המבוגרים שלא תמיד ידענו מהיכן נכנסו לחיינו שאיתם יצאנו לפיקניקים, ואל מסיבות יום ההולדת של ילדיהם נגררנו בעל כורחנו. הם היו מי שנולדו מבוגרים ואף פעם לא השתנו; החברים שרקדו ואכלו בחתונות שלנו. שהיו מדווחים אינטימית על הקורות אותנו. שעקבו אחרינו מרחוק וידעו לאן נסענו ללמוד. שהייתה להם דעה ובמה להביע אותה בעוד היה עליהם להיות צופים שקטים. לא חשוב מי ומאיפה אתם, גם לכם היו חברים של הוריכם.
אילו חי, היה צריך אבי להיות היום בן 97, והוא לא היה המבוגר בין חבריו. אינני טוען שאבי אמור היה להגיע לגיל המופלג הזה, אבל אופטימיות חלקית הייתה מבוססת על גנטיקה בת הוכחה; אביו מת בגיל 96 מכיוון שנמאס לו. דודה דבורה, אחות אביו, מתה בגיל 103. חוץ מבודדים, במשפחתנו לא מתים אלא קמים והולכים. החברות של אמי, כמסורת אותם ימים, היו צעירות מבעליהן בחמש עד שבע שנים. כאשר אמי מתה בגיל 75, רוב אם לא כל חברותיה היו בחיים והזדרזו לעיסוקיהן במכוניותיהן היפניות הקטנות. מאז איני מעודכן, אבל הדעת נותנת שרובן הלכו לעולמן. הוריי היו הסנוניות שבישרו על החורף.
החברים של הורינו לא היו קרובים אלינו, אבל במקרה שלנו לפחות, הם היו קרובים אלינו מהדודים והדודות האמיתיים שלנו, לא עלינו, וגם יותר נחמדים. הם היו מודעים לכל מה שרחש מתחת לפני השטח אבל לא היו מחויבים ליותר מאשר להעניק למי מהורינו כתף חמה להישען עליה. מכיוון שלא היו סבוכים בקשרי משפחה, ונדטות וירושות, הם היו פטורים מהחומרים הקשים.
הם גילו בנו עניין סביר. לפעמים פעיל ומעוניין אותנטית. ואנחנו ליקטנו מידע תוך כדי תנועה: מהיכן עלו לישראל (הם היו בני דור תש"ח וחלקם, כמו אבי, נולדו בה), במה עסקו, היכן גרו וקצת על מצבם הכלכלי. הילדים לא היו חברים. הריחוק הגיאוגרפי והמנטלי היה רב מדי. ההורים לא לחצו. היה סיפוק רב בפיקניק שעלה יפה ללא בכי.
אבי מת להם בידיים, ו"החברים של הוריי" נשארו תקועים עם אלמנתו וילדיו. מצב לא נוח לכל הצדדים. אבי היה פרחח והרוח החיה של החבר'ה. מספרים שהיה ג'ון טרבולטה של זמנו וגנב את ההצגה, תשומת הלב ורצפת הריקודים. אמי הייתה בשלנית מעולה ומעודכנת ולאכול אצל מרים לא היה עניין שגרתי. לפעמים אני מתעורר עם ריח העוף הממולא שלה בתפוחי עץ משחים בתנור וחוזר לישון. עד לאחרונה חשבתי שמגשי הקרח מאלומיניום עם הידית נועדו לגלידת שמנת. מצד שני, חייבים להודות שפרידה הקדימה את כולם עם המכשיר להכנת ראקלט שהביאה מציריך. פרידה וארנון טיילו הרבה בעולם ולעתים עלתה השאלה הישראלית הקטנונית כל כך מאין להם; אבי, שלא אהב לדבר על כסף של אחרים, ענה שזה לא עניינו של איש.
"החברים של הוריי" היו מחולקים למעגלים. היה המעגל האינטימי. זה שלפחות שתיים ממנו ידעו לאן נעלמה אמי לחודש אחרי שעשתה ניתוח אף. במעגל השני יכולת לדעת למי יש סוכרת, למי לחץ דם גבוה ומי עבר אירוע לב. אבל לא ידענו על הוויכוחים הנואשים שכה אפיינו את הזוגות הללו, שחיפשו את מקומם בישראל המכווצת של שנות ה־60.
אבי אהב לשתות. כמו אמריקאי ולרוב במידה. אחרי העבודה הוא חזר הביתה לשתי כוסות של וויסקי־קרח. שום דבר יוקרתי מדי: ג'וני ווקר אדום. לפעמים גרנט'ס ולייבלים אנונימיים. מה שכל גבר אמריקאי ממוצע עושה בשגרה נחשב אצל אמי לשתיינות. לפעמים היא חצתה את הקו בחול והעירה לו. נעים זה לא היה. מה שאפיין את "החברים של הוריי", לשתות הם לא ידעו. גברים ביישנים ומופנמים שאחרי שתי כוסות ניסו להוריד את המכנסיים מעל לראש. אבי שירת עם הבריטים וחזר עם המנטליות שלהם. הגיבור שלו היה מונטי והקרבות בצפון אפריקה. פניו האדימו אחרי כמה כוסות, אבל הוא לא התנהג ככסיל.
במסיבות גלגלו הוריי את הפסנתר מחדר הילדים (שם קיוו שאחותי ואני נלמד להיות פנינה זלצמן) לסלון, ואבי הוציא את האקורדיון והמפוחית. שארל, שנראה והתנהל כמו שחקן קולנוע צרפתי קירח ששמו לא זכור לי כרגע (לא בורביל), פרט על הפסנתר מנגינות שגרמו לחברים של הוריי לפצוח בשירים מהתנועה ומהצבא. הרפרטואר היה בעל אוריינטציה רוסית חזקה, שירי תש"ח ומתפרצות פריזאיות כמו "תודה לאל על ילדות קטנות" של מוריס שבאלייה. וכמובן אזנבור ומונטאן.
כאשר הוא שתה, נהג אבי לפלרטט עם החברות של הוריי אף על פי שהיה מקובל שאמי הייתה היפה בחבורה. הוא אהב לרקוד. היה פורם כפתורים בחולצות המצחיקות שאמי קנתה לו ונתנה לרוזה התופרת להכניס פנסים. הוא היה מתכסה בשכבה דקה של זיעה. שאריות שערו נפרעו בבלורית מקלישה, ועיניו הכחולות נצצו במשובה. הוא פיזז על הבלטות המנומרות עד השעות הקטנות של הבוקר. אבי היה לבנטיני ברמ"ח אבריו וקנאי לאמי ברמה פתולוגית. אם אמי הייתה חלילה מעפעפת במסיבה פעם אחת יותר ממה שמופיע בספרות המקצועית, אבי היה נכנס לאמוק. אולי אני מזלזל בה, אבל הסיכוי שאמי תחפש משהו מהצד היה פחות ישים ממתקפת טילים צפון־קוריאנית. מה שלא עשה את חייה במחיצת אבי לקלים יותר.
מה היו חבריהם של הוריי עבורי? נדמה לי שזו שאלה שאנשים בגילי שואלים בעיקר משום שבימים ההם החיבור שלנו כילדים להורינו היה הרבה יותר אינטנסיבי. היום יש לילדים מסלולי פנאי ובידור שונים, בעיקר אלקטרוניים. לנו היה פטיפון. לכן היה קל יותר לגרור אותנו, ממורמרים בדרך כלל, למושב האחורי של הקורטינה או האופל, כדי לפגוש את החברים של הוריי וילדיהם הממורמרים ביער בן שמן או בכל מקום שגדלו בו רקפות, לפיקניק המסורתי בשבת.
האמהות, שנראו כמו ג'קי קנדי בשיער מנופח ומשקפי שמש, פרשו שמיכות על מצע מחטי האורן, הוציאו מהצידניות עוף, טחינה, חלה ושתייה, וכולם תפסו בטן־גב. אני זוכר את הרגעים הקפואים ההם. פעם היו לי צילומים קטנים בשחור־לבן של רגעי החסד הללו, אבל ברבות השנים הם אבדו. בחורף חיפשנו פטריות שמעטים בלבד טרחו להכין. רוב הזמן היו שרועים הורינו על צדם, שעונים על מרפק, כוססים מחט של עץ אורן וחולמים על מדינה מודרנית מעבר לאופק החיה בשלום עם שכנותיה. לשיטתם, לא היה עליהם לעשות דבר כדי להביא את היום הזה.
את פרידה וארנון פגשתי שנים מאוחר יותר ב"אחים שקד" ברמת חן, שם עשינו קניות. הייתי נתקל בהם בקופה או בסמטאות המוצרים הצרות. הם היו הענקים של ילדותי. טיטנים חברתיים. חיוכם העקום הסגיר עדיין את העובדה, כמעט אשמה, שאבי מת כה צעיר. אלה היו מפגשים בהולים ועקומים, מכיוון שדרכינו נפרדו ומה נותר לומר בין מי שהיו עתה מבוגרים כאשר הצעיר פנה שמאלה והמבוגר הצטרף ל"מולדת" של גנדי. ובעיקר, גיליתי שאנשים זקנים מצטמקים פיזית ותופסים פחות נפח בחיי ובכלל.
הורמונים לא שרקו באוויר. אם היו בגידות קטנות, הן לא היו פומביות. גם גירושים לא היו אופנתיים באותם ימים. זוגות העדיפו להישאר יחד ולהוציא אחד לשנייה את הנשמה בכפית. לא הייתה שם גברת רובינזון מובהקת. הייתה לנו שכנה עם סיפון עליון גדול שנהגה במכונית ספורט פתוחה. היא הייתה כה שזופה, עד שבעורה נפערו בקיעים. והיו אחרות - שכנות היו מעמד שונה - שחטפו תמיד את הבדיחה על פרוץ המלחמה. למה, מה קרה? ראיתי חיילים יוצאים ממך. כאלה.
והיו פייבוריטים, בלי שמות. כמו החברים ממוצא בולגרי שגרו מעלינו במודיעין 99 ברמת גן. הוא היה פעיל במפלגת העבודה, לא איש קל להכיר. רעייתו לעומתו, הייתה אישה חמה ואוהבת, שהכינה בורקסים עם גבינה בולגרית ומעדני חצילים. לפי הריח ידעתי מה היא מכינה ועליתי אליהם והתיישבתי ליד השולחן כמו הומלס בבית תמחוי. אני לא זוכר אותו אומר שתי מילים. מהיום שהכרתי אותו ועד הפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא נראה אותו דבר.
היו להם שתי בנות, עובדה שמעלה את השאלה מה קורה לדור שני של החברים של ההורים. ילדים אינם נקבצים יחד משום שהוריהם מכירים. ההפך. לא היה בינינו זוהר. לא זוהר אהבה ולא זבובים. בין מותם של אבי ואמי הפרידו כמעט 30 שנה, עובדה שלא עזרה לשמור על קשר. אינני מהזן הלוקח אינוונטר בלוויות ובשבעה. אני זוכר את החברים של הוריי משוטטים בהיקף הפריפריאלי בקריית שאול, לא יותר. אחד היה סוכן הביטוח שלנו ואחר בנקאי. הם היו גיסים. ארנון היה סא"ל בחיל הקשר והמפקד של אמי, ואם היינו צריכים להדפיס משהו, הדפסנו בדפוס של שמוליק בשדרות רוטשילד. כל חריגה מהנורמה הזאת התקבלה כפגיעה מסיבית בערכי חברות.
פרידה וארנון גרו ברחוב הקשת, אולי הרחוב היפה ביותר ברמת גן. מהקומה העליונה שלהם ניתן היה לראות את ביתה של משפחת רוזנבלום, הוריו של אדם ברוך, וממול את המבצר האפור של שגרירות רוסיה. מסיבות ימי ההולדת של הילדים עוררו קנאה. ארנון היה מביא מקרן 16 מ"מ מהצבא, וסרטי טרזן, לורל והארדי וצ'רלי צ'פלין. הושיבו אותנו על השטיח, וארנון או חייל מטעמו הקרינו סרטים. בחופשות היו לנו יעדי קבע. וילה מלצ'ט בכנרת. דירה באילת. לא הרמתי גבה כאשר בערב הראשון של החופשה הגיעה משאית צבאית שממנה פרקו חיילים אוהלים הודיים גדולים, מיטות שדה, ציוד בישול, גז וכדומה. היום אולי היו מביטים בזה בעין עקומה. בטוח שזה היה זול בהרבה ממסוק לקודקוד לטיסה משפחתית.
חרה לאבי שארנון לא היסס לדבר בגנות חבר שלישי בפרהסיה. השלישי היה משכונת בורוכוב והם שירתו יחד במלחמת העצמאות. לא משנה במה נאשם, אבי לא הניח לדבר בו סרה. הייתה עבירת מס קטנה והעונש היה ארבעה חודשים של עבודות שירות. הוא טאטא את משטרת רמת גן מול הפסל של דב גרונר. מיד עם תום העונש הוא מכר את כל רכושו ועבר עם המשפחה להתגורר באמריקה. שנים לאחר מכן הייתי חולף עם האופניים על פני ביתם ברמת חן. ידעתי שבביקוריהם בישראל הקפידו לבקר את אמי. הוא היה נוח לבריות. נעים הליכות. שקט. הדבר היחיד שהיה לי נגדו וגם שיגע את אבי - הוא נהג למצוץ את שיניו.
ערב אחד באנו אל אמי לארוחת ערב ומצאנו גבר יושב לשולחן. הם יצאו כמה חודשים עד שזה נגמר. אמי התעקשה שהגבר לא יישב בראש השולחן. הייתה לה תיאוריה שרק אני יכול לשבת בכיסא של אבי. היא פחדה שמחזריה יתפסו תחת. אלמנה עם וילה ברמת חן. כאלמנה היה קשה לה למצוא את מקומה בין החברים של הוריי. כאשר הזמינו אותה לצאת איתם, היא הרגישה כגלגל חמישי או שישי. אני לא זקוקה לחסדים טענה, למה הם צריכים אותי נשרכת אחריהם? זאת הייתה עמדה קיצונית, אבל אין מי שטוען שאמי הייתה קלה. בדרך הטבע, הקשר היותר חזק נשאר עם החברות. ועדיין, לפחות פעם בשנה הייתה מספרת בגאווה שהכינה ארוחת ערב גדולה והזמינה את כל החבר'ה. מצאו את האקורדיון. גררו את הפסנתר לסלון. שארל או בתיה ניגנו. אמי נהנתה לדעתי להבהיר לכל בעלי העיניים העצובות, כי יש חיים אחרי המוות. מה שלא מדויק כלל במקרה שלה, אבל היה חשוב לה להוכיח.
נותר דבר מה לא פתור במונח "החברים של הוריי". אנשים שהיו חלק כה אינטגרלי מחיינו. עם הפיקניקים בבן שמן. עם השמיכות ושרף האורנים. עם השוויצים הקטנים והבדיחות והמצחיקות. השמחות והטרגדיות. אבי הביא לפיקניקים את רובה האוויר שלי, השכיב בקבוק קוקה-קולה על גזע כרות עם הפתח פונה אליו והשחיל את כדור העופרת הקטן לבקבוק. קשה היה לראות, אבל שמענו את הפינג מצלצל בזכוכית. כולם ידעו שקל לאתגר את אבנר. זה ההסבר היחיד העולה על הדעת כאשר אני נזכר כיצד נהג, איתי במכונית, העלה את שני הצמיגים השמאליים על רמפה ונסע דקה ארוכה על הצד עם שני צמיגים באוויר.
החבילה הזאת התפוררה כדרך הטבע, אבל אינני יודע את סופו של הסיפור הזה. אינני קורא עיתונים בעברית ולא רואה מודעות אבל. צריך להיות תקן קבע לחברים של ההורים. בעיקר בעידן האינטרנט. אולי עדכונים שנתיים. מצבת נוכחות. אתר. כאשר מלהקים חלומות, רצוי לדעת את העובדות. אני ודאי טועה כאשר אינני מכנה מי מהם ז"ל. אבי מת ראשון בין הגברים ואמי ראשונה בין הנשים. תמיד היינו משפחה הישגית. בזמן שחלף בית מות אבי למות אמי, לא איבדה החבורה אף אחד. אין לי מושג למה לייחס את זה. העובדה שאינני מעודכן אינה משאירה אותי בור; בגילי אני יודע מה קורה לאנשים שהגיעו לגיל מסוים.