נקווה שזה רק חומו של אוגוסט ושכשיגיעו הרוחות הקרירות נתאפס, אבל נדמה שככל שאנו מתקדמים בקצב מערכות הבחירות, כך אנחנו מאבדים יותר מהחיבור לדבר שהוא הכי מהותי עבורנו. למהות האמיתית של הבחירות. במרצ מדברים כל הזמן על הכלה והידברות, אבל יאיר גולן וזהבה גלאון שביקשו להנהיג את המפלגה, עלבו זה בזה ללא הרף וללא מעצורים.
זאת הדוגמה האישית שלהם לדרך שבה מכילים ומידברים? בקצה השני זה לא נראה טוב יותר - לסמוטריץ׳ ולבן גביר כל כך חשוב לשמור על אחדות עם ישראל, שאפילו בינם לבין עצמם הם לא מצליחים להסתדר. כולם התקוטטו למען הפריימריז, וימשיכו להתקוטט גם אחריהם כדי לעצבן את הבוחרים במטרה להניע אותם לקלפי ב־1 בנובמבר, ואף מבוגר אחראי לא גוער במשתוללי הקצוות כדי חלילה לא לפגוע ב"גוש״. אבל האם ״הגוש״ הוא המהות?
מה שחסר לנו הוא יציבות. בקושי התאוששנו מהשלכות הקורונה, ועכשיו המחירים מאמירים, המורים מאיימים בשביתה, והתעמולה הפופוליסטית מבטיחה פתרונות דמיקולו בסגנון: הגוש השני הרבה יותר גרוע מאיתנו. הרי לא משנה איזה משני הגושים יצליח לקחת את הבחירות, אם בכלל יצליח, כי אי אפשר לבצע את התוכניות הדרושות כשתלויים בקיצוני ״הגוש״ ובצורך לשלם להם כדי לשמר קואליציה. וזה מה שיקרה בתסריט הטוב, כי רוב הסיכויים שהבחירות יסתיימו בתיקו מוחץ, ושוב לא תהיה הכרעה.
הבעיה העיקרית של ישראל היא בהקצנה, והפתרון לא יבוא מממשלה שתכלול בתוכה קיצונים, ולא משנה מאיזה צד. העיסוק האובססיבי בשאלה מי מהקיצונים פחות גרוע הוא חסר ערך, משום שהוא מסיט אותנו מהתעסקות בנושאים העיקריים. הוא מסיט אותנו מהבעיות שמשוועות לפתרון ומהמטרות שבאמת ניתן להשיג באמצעות כוח פוליטי, ואינן קשורות לשקרי התעמולה, לפרובוקציות הריקות ולחצאי האמיתות. לכן חשוב מתמיד להשקיט את הרעש מסביב ולשאול - על מה לעזאזל הבחירות הקרובות?
מרוב תעמולה וטרלול תקשורתי, נדמה ששכחנו שיש מטרות חשובות יותר מלהתנגח אחד בשני. שאלות בסגנון ״עם מי כן תשב ועם מי לא תשב״ מיצו את עצמן ונשמעות כמו אטריות מחוממות. ויכוחי ה״כן ביבי־לא ביבי״ נלעסו והוקאו, ורק מייצרים רעש בלתי נסבל, שהפוליטיקאים וגם אמצעי התקשורת צריכים להיגמל מההתמכרות אליו. הם מדמים צרכים, אך בפועל מאפילים על הצרכים האמיתיים, ועל השאלה הנוקבת - על מה הבחירות האלו, בעצם?
לא הגיוני שלא נעסוק במטרות כמו איך לחיות בביטחון, או לאפשר למערכות השלטון לתפקד, או לתכנן בחוכמה את עתיד המדינה ולשמור על אחדות העם היהודי. אסור לנו לאפשר לעיסוק בטפל להאפיל על העיקר, והעיקר משתנה מאדם לאדם. יש את אלה שחשוב להם לחיות בכבוד, את אלה שחשוב להם להוריד משמעותית את רמת הפשיעה, את אלה שמשוועים לשיפור שירותי הבריאות בפריפריה, ואת אלה שרוצים מערכת חינוך שתעודד מצוינות ותלמד ילדים להוציא מעצמם את המיטב.
בהיבט הזה, ההצעה של סער וגנץ להקשות על הפלת הממשלה היא צעד בכיוון הנכון. גם התניית פיזור הכנסת בהצבעה של 70 ח״כים לפחות היא רעיון טוב, כי ישראל שבעה מממשלות מעבר. הסכנה לא באמת טמונה בכך שהגוש השני ינצח, ולכן אין ברירה אלא להכיל את הקיצונים בגוש ״שלנו״, אלא בכך שעלול לשלוט כאן גוש צר שמחויב להקצנה. שישלם מחיר בלתי נסבל ויפזר עוד עשן במסרי תעמולה, במקום לפתור את הבעיות שמעיבות על המדינה. ישראל חייבת להתייצב, ולא תהיה יציבות ללא ממשלה רחבה.