1. במהלך השבוע האחרון דווח בחלק מאמצעי התקשורת על שלושה מקרי לינץ' "קטנים" שביצעו פורעים בקורבנות מקריים, רק משום שבא להם להתפרק ולהתחרע על מישהו. בשביל "הסבבה" שלהם. בשניים מהמקרים שהובאו לידיעת הציבור, בקטעים קצרצרים בחדשות ערוץ 13, צולמו פורעים יהודים כשהם מכים עובד מרכול ערבי בירושלים, רק משום שהוא ערבי. פורעים אחרים התחרעו על ערבי באזור שוק מחנה יהודה בירושלים, רק משום שהוא ערבי. המכות שחטפו הקורבנות, כפי שנראה בצילומים, היו אכזריות. 

התיעוד היה קצר, לא דווח על מעצרים, לא דווח על מצב הקורבנות, אמרנו כבר שהם היו ערבים. קורבנות ערבים של לינץ' שמבוצע על ידי יהודים לא מצדיקים דברי פרשנות של פוליטיקאים, של דובר המשטרה ושל עיתונאים הידועים בקולם הזועק געוואלד כאשר פורעים ערבים פוגעים ביהודים.

באירוע השלישי פגעו צעירים יהודים בנער יהודי מתמודד נפש. זה היה אירוע חמור, מזעזע, שעבר בשתיקה, כי לא נעים לספר על חולירות יהודים שתוקפים בגינה ציבורית "בשביל הכיף" נער יהודי בן 15 שישב על ספסל ושמע מוזיקה בטלפון הסלולרי שלו. וכשהנבלות מתנפלים ומכסחים לו את הצורה, החברות שלהם מנציחות את האירוע המסעיר במכשיר הטלפון הארור שלהן, כדי שאפשר יהיה להראות לחבר'ה ולהעלות לרשת החברתית המזורגגת. 

גם במקרה של תקיפת הנער פגוע הנפש לא נערכו דיונים באולפני הרדיו והטלוויזיה. פוליטיקקים לא הגיבו, פרשנים לא פירשנו, והכתבלבים לא יצאו ממתחם הנוחיות שלהם לשטח, להביא לידיעת הציבור את הסיפור במלואו,  מלבד הודעת דובר משטרתי קצרה על כך שאחד הפורעים נעצר וכמובן שוחרר אחרי חקירה קצרה ב"תנאים מגבילים".

דמיינו שחבורת תוקפיו של מתמודד הנפש בן ה־15 היו ערבים. צילומי הנער הפצוע היו פותחים מהדורות חדשות. איתמר בן גביר היה מתראיין, ופיו היה מקציף כשהיה מסביר שאיבדנו את המשילות ולא יכול להיות שבמדינת היהודים נער יהודי יותקף באלימות אכזרית ואין מעצרים ואין משטרה, כי היא מתעסקת רק במעצר של יהודים ותפירת תיקים, ובלה, בלה, בלה.

שלושה מקרי לינץ' שדווחו "בקטנה" לא עוררו סערה. אף שר לא התייחס, אף ח"כ לא זעק, לא נשמע קולו של המפכ"ל. יו"ר הקואליציה עסוק בקומבינות פוליטיות, יו"ר האופוזיציה עושה הגהות על ספרו עב הכרס, שעומד לצאת בקרוב, ושלושת נפגעי הלינצ'ים מלקקים את הפצעים ומנסים להתאושש מהטראומה שעברו. 

יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל שנרצח בדם קר על ידי רוצח יהודי, אמר דקות אחדות לפני שהכדורים הכריעו אותו את המשפט שהיה חייב להרעיד את אמות הספים של המדינה: "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל". אחרי שאמר את הדברים הללו, האלימות חיסלה אותו בשלושה כדורי אקדח של איש הימין היהודי יגאל עמיר. 

מאז נאמרו הדברים חלפו 27 שנים, האלימות הגיעה לשיאים חדשים ולממדים שאפילו בימי שיקגו העליזים לא נראו כמותם. החיבור בין הון, שלטון לעולם התחתון הולך ומתרחב. גורמי האכיפה נמצאים בתרדמת, בתי הסוהר ואולמות המעצרים מאוכלסים עד אפס מקום. משפטים נמשכים, נמרחים, נשרכים, והמושג "עינוי דין" כמו לא קיים.

בימים טרופים אלו, כשהחל פסטיבל הבחירות, טרודים קברניטי המדינה בשיפור מצבם הפוליטי בפריימריז, בסקרים, ובהפעלת יועצי תקשורת שישיגו להם ראיונות בתקשורת הכתובה והאלקטרונית. הם מבטיחים קילומטרים ועושים מילימטרים, וכבר בימים הקרובים נראה את תמונות הענק שלהם, מאופרים ומטופחים, על מודעות ענק ברחובות הראשיים ובצמתים, על רבי־קומות וגשרים. הם יבזבזו מיליונים בימים שבהם יותר ויותר קשישים נוברים בפחי אשפה בחיפוש אחר מזון והורים צעירים נתפסים במצלמות אבטחה של רשתות מזון כשהם גונבים מזון לתינוקות. 

ישראל 2022 נכנסת לעוד מערכת בחירות, המיליארדים נשפכים, ההבטחות מרקיעות שחקים, הריבית ומחירי הדירות בשמיים, וכמו שאמר אחד מגדולי הדור, הרב שלום חנוך: "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם".

בימים אלו הגיע לידיי שיר של שני יוצרים לא מוכרים: אלי בי וצח אגסי, ששירם "כיסא" מביא בול את תמונת המצב לקראת הבחירות.

אני אדאג לזקנים, אני אדאג לחלשים
אני אדאג להורדה במחירים
רק תצביעו לי בקלפי ("רוצים שינוי עכשיו")
אני אדאג גם להוריד את המסים
במשמרת שלי, דברים הולכים להשתנות
אני חזק ומנוסה ולי חשוב
אבל אחרי שהוא נבחר שוכח כל מה שאמר
זה מצחיק אותי עד כמה זה עצוב, שוב

כל מה שחשוב להם זה רק הכיסא
וכל אחד יודע את זה

את התקציב אנחנו נחלק יפה
נדאג שכל אחד מכם יהיה כאן מרוצה
ערבים, יהודים, חילונים, שמאלנים
וכמה זה נעים לשקר לכולכם בפנים
אין לנו אמון יותר כמעט באף אחד
הם דואגים לי כל הזמן אבל אני מרגיש לבד
אין חינוך וביטחון, רק חובות וגירעון
בלילות אני מודאג בזמן שהם הולכים לישון

כל מה שחשוב להם זה רק הכיסא
וכל אחד יודע את זה

לבוש חליפה יקרה במיוחד
הנהג מחכה הוא יוצא למשרד
המשכורת פיצוץ, ארבעה אפסים
שתי מזכירות, שלושה יועצים
שמפניות, סיגרים ואוכל משובח
נשבר להם הלב שאתם אוכלים פה מהפח

כל מה שחשוב להם זה רק הכיסא
וכל אחד יודע את זה

לא חלשים, לא זקנים
לא נשים מוכות, לא בעלי חיים
לא חינוך, לא כלכלה
לא ביטחון, לא אבטלה

כל מה שחשוב להם זה רק הכיסא
וכל אחד יודע את זה

2. חשבתי שאם אתייחס בכובד ראש לדברי ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין הי"ד בנושא האלימות, ואני מתייחס אליהם ברצינות, אעשה קטע קל יחסית מבחינה עיתונאית כדי להפחיד את ציבור קוראי המדור.

לשם כך אספתי עשרות אירועי אלימות מעשרת הימים האחרונים מכל רחבי הארץ, כפי שדווחו על ידי דוברות המשטרה ודוברי ארגוני העזרה הראשונה, שמגיעים למקומות שבהם אירעו מעשי אלימות עם נפגעים. 

ברשימה נכללים עשרות מקרי רצח, ירי, דקירות, פיצוצים, מעשי אונס, מעשים מגונים, תקיפות בנוסח "התפוז המכני" ועוד שאר מרעין בישין. הכל, כאמור, בעשרת הימים האחרונים במדינתנו הקטנטונת. זה מפחיד, מעורר דאגה, מעלה תהיות על יכולת המשילות, על איכות החיים של תושבי המדינה, וזה גורם לאזרחים רבים להרגשה נוראה ולמחשבה אם למרות הפטריוטיות שלהם הם רוצים להמשיך לחיות כאן, בעיקר כשקיים סיכוי סביר שבראשות המדינה יעמדו ממש בקרוב אנשים שבמילים עדינות הם לא אלו שאפשר לצפות מהם שישליטו סדר בבלגן המתרחש ויביאו את השקט לעם היושב בציון. אני לא מביא בפניכם את הרשימה של המקרים, שחלילה וחס לא תיבהלו ותברחו מכאן.

3. אחת התופעות הקשות המתרחשות כאן ועושות רע על הנשמה, היא הקבצנים ברחובות. פעם לפינות קבועות ברחובות הראשיים היו מגיעים מדי יום קבצנים קשישים, עומדים או יושבים צמודים לקיר עם מבט מלא תחינה ויד מושטת לנדבה. כיום השתלטו על עסקי הקבצנות קבצנים צעירים יחסית, חלקם נרקומנים או אלכוהוליסטים. הם אינם מבקשים - הם דורשים, צועקים, מקללים ולפעמים גם פוגעים במי שלא נותן להם. הם לא מסתפקים בשקל או שניים, הם דורשים 10 שקלים, והמגזימים 20 או 50, ואוי לך אם לא תיתן.  

קבצנים בבית משפט  (צילום: נתן זהבי)
קבצנים בבית משפט (צילום: נתן זהבי)

בשנת 1990 נעשה ניסיון בתל אביב להעביר חוק עזר עירוני ראשון מסוגו בישראל לרישוי קבצנים. "לא יעסוק אדם באיסוף כספים במקומות ציבוריים אלא בהיתר מאת ראש העיר ובתנאים שנקבעו בהיתר", נכתב בו. החוק הפך לבדיחה, והיו מי שהוציאו וחילקו לחבר'ה "תעודת קבצן". 

קבצני תל אביב לא הבינו מה רוצים מחייהם וכמובן המשיכו באיסוף נדבות, בלי ללכת לעירייה להוציא היתר. כשהעירייה ניסתה לאכוף את החוק, הייתה אוספת לרכב מסחרי עשרות קבצנים ומביאה אותם לבית המשפט לשיפוט מהיר. זה לא עבד. אף שופט לא העז לשלוח קבצנים "עבריינים" לבית סוהר, ומידת הרחמים הייתה לנגד עיניהם כשהטילו על הקבצן שלא הבין מה רוצים מחייו קנס. אחד הקבצנים ביקש מהשופט ארכה לתשלום הקנס והסביר לשופט "אני אצא בבחוץ של בית המשפט, יבקש נדבה ואביא לאדוני השופט את הכסף לקנס". חוק הקבצנים מ־1990 נשכח, ולסגנון החדש והאלים של 2022 עדיין לא נמצא פתרון. 