חופשה ביולי־אוגוסט, מה חשבנו לעצמנו כשהזמנו אותה? איזה פרץ של גאונות עבר בראשי כשאמרתי לאשתי בנונשלנטיות: ״לטוס עכשיו עם טריליוני תיירים זה רעיון לא רע״.
התקף החרדה תפס אותי בהפתעה, שנים אחרי שחשבתי שנעלם לחלוטין | חיים אתגר
מעוניינים להתרחק מאתרי התיירות הלעוסים? הכירו את "חבל התנ"ך"
אומר לזכותי שהיוזמה קרמה עור וגידים בעקבות ניסיון מצוין שהיה לנו בקלאב בסגנון הכל כלול בטורקיה באביב. אז הגענו לאנטליה כמעט נטושה, למקום שנראה כמו חצי גן עדן, בדיל כלכלי שהיה בין שפוי למצוין.
ידעתי שהקיץ פותח את שערי הגיהינום בעולם התיירות וכעת המשחק יהיה אחר ונעים פחות, אבל המחשבה על חופש גדול עם שתי ילדות קטנות בעלות אנרגיות של כור גרעיני פעיל על הראש שלנו, בלי אטרקציה אחת לרפואה, הטתה את הכף סופית.
ביקשנו מסוכנת הנסיעות ריזורט כמו בפעם הקודמת, אבל משודרג. "אין בעיה לשלם יותר״, ציינתי בפניה בתחושה של רוטשילד לפחות. חיים רק פעם אחת, אמרתי אני - בגרסת הנדיב הידוע - ובגרסה המחושבת הבנתי שגם אם נוסיף 50% יותר על הסכום ששילמנו באביב, זה עדיין יהיה דיל הוגן ומשתלם עשרות מונים מיומיים באילת בשיא העונה.
קיבלנו תמונות והמלצות שהוציאו לנו את העיניים: בריכה פרטית, ים עם מים צלולים ואטרקציות בלי סוף לבטן ולדור הצעיר. המראנו. בסיום מסע של עשר שעות מהשדה עד ללוקיישן, הבטתי בסיפוק על הבחירה שלנו. מהמם. מטופח וירוק. בין הרים לגבעות ונושק לים.
עייפים ומלאי ציפייה הובלנו לחדרנו ובן רגע התהפכה החופשה: הסתבר שמעוננו הזמני שכן בקצה המלון, בבניין שמזכיר שיכון עובדים של פעם. הוסיפו חטא על פשע כשנשלחנו לקומה שנייה בלי מעלית וכך כל כניסה ויציאה עם העגלות של הבנות הייתה כיציאת מצרים.
נכנסנו לחדר וגילינו שאין בריכה צמודה ואין נעליים. מה שכן היה הוא מועדון הילדים המרכזי של האתר, ששכן צמוד־צמוד לחלוננו. לרוע מזלנו, בדיוק באותו ערב נחגג איזה אירוע עולמי, ומאות זאטוטים ממוצא טורקי, רוסי וגרמני צהלו, שרו ובעיקר צרחו במלוא הגרון. הפקידה האדיבה בקבלה הסבירה שאומנם יש מסיבה, אבל היא תחלוף כהרף עין. כנראה שאלה היו ילדים טורבו, כי במשך יממה וחצי הם לא הפסיקו עם החינגות, שכללו זמירות טורקיות שלא היו מביישות את גדולי הזמרים.
לגבי השוני בין המצוי והרצוי, הוסבר לנו שמדובר בטעות תמימה ברישום. יומיים חלפו עד שהעניין סודר והועברנו למקום חדש, מוצלח יותר. במהלך שעות הדמדומים הללו באזור הפחות טוב, כל זבוב בין אשתי לביני תפח לפיל: מגרעותיי, שהיו בעיניה בעבר מקסימות, היו לזוועה, ובכללי, היא תהתה מדוע הסכימה להתחתן איתי. בתוך תוכי הרגשתי אחראי לכישלון החופשה, היות שההזמנות והארגון היו מלאכה שלי.
מי שנהנו מהאירוע הכללי ובניגוד לתחושות שלנו, היו הבנות. הן התמוגגו. המים, הדשא והיציאות מהחדר, ששברו את גבנו, נראו להן כבילוי אדיר. אפילו הקרחנות הסמוכות לא הפריעו. ״העיקר שאנחנו ביחד״, קבעה הבכורה, שכבר מדברת היטב.
במקום החדש, שאליו הגענו בשעה טובה, הכל השתקם: אהבתה של אשתי אליי וכן אמונתנו בעולם המלונאות. כיף, וגם לא צריך לרדוף אחרי פתרונות תזונתיים ולשבור את הראש מה הקטנות יאכלו ואיך תיראה הפעילות הבאה. הכל כלול.
חוץ מהלו״ז שקל לתפעול, יש אספקט נוסף: בכל מקום תיירים הם מצרך מבוקש לעוקצים ולנוכלים. כולם שמים עין עליך כשאתה זר. מחיר נסיעה במונית קופץ פי שלושה, וצילום עם תוכי שווה עשרות יורו, אם יודעים שהגעת מהניכר. בקלאב הגון אין כאבי ראש ואין חשד שיסמנו אותך כפראייר או כמכונת מזומנים לסחיטה. הכל נקבע מראש - זה מה שחשבתי.
הלומים ומאושרים מהלוקיישן, החלטנו אשתי ואני להתפנק: מניקור לה ותספורת לי. 30 יורו לכל אחד, הכריז בעל המקום, שהחזיק סלון יופי ידידותי בתוך המתחם. לי שיער בצמצום, ולכן זה היה מהיר. אצל אשתי לקח כמה דקות יותר. בבואנו לקופה קבע המנהל החייכן שעלינו לשלם 150 יורו. תמהנו על האינפלציה הפתאומית והפער בין המחיר הראשוני לתעריף הסיום. הוא הסביר שלק זה דבר אחד ושיוף וטיפול בפצירה זו עלות נוספת. כשפנה לכיווני, טען שתספורת מחירה 30 יורו אך כשהמכונה נוגעת בזקן, זה סידור נוסף שכמעט מכפיל עלות.
אומנם אני עוסק במתחזים, אבל כשעולה לאשתי הפיוז, רצוי לכל מתחזה ועוקץ לתפוס מחסה. דקות ארוכות היא שטפה את האדון הטורקי, ולרגעים הרחקתי אותה ממנו, למען לא יחטוף את ארנקה בראש. בסוף דיון אנרגטי התפשרו על סכום ביניים. חזרנו לחדר עקוצים, עם תספורת עקומה ומניקור מחורבן. הרגשנו מרומים.
מיכאלה, הבת הבכורה, הביטה בנו וצחקה. התבדרה בהחלט. גם מזה. בשבילה העיקר שאנחנו בחופשה משפחתית, ולא משנה אם החדר טוב, הארוחה משודרגת או שנעקצנו בכמה גרושים. העיקר שכולנו ביחד.