על מה היינו צריכים לדבר השבוע? על החשיבות העצומה של חינוך טוב, כמו שהיה פה פעם. היינו צריכים לשאול איך ייראה דור העתיד ואם שיטת בית החרושת לציונים היא הדרך הנכונה ביותר לרכוש ידע וכישורים. היינו צריכים לדבר על פערי החינוך בין המרכז לפריפריה, ועל הדרכים לצמצם אותם בשנה הקרובה ובכלל. היינו צריכים לדבר על ותק, שהוא לא בדיוק קריטריון מחץ לקביעת טיבו של מורה, ועל הצורך בתוכנית העסקה חדשה לגמרי למורים שתפעל על פי הצלחות כדי לתחזק את שיטת החינוך שאותה אנחנו רוצים לקדם.
היינו צריכים לדבר על הדרך הנכונה להעביר לנוער את ההיסטוריה היהודית וערכי הציונות, ועל הסקר שנערך בצה"ל והראה שלרוב תלמידי התיכון אין מספיק כלים לדון בנושאים מורכבים או שנויים במחלוקת, שהם לא מספיק מעורבים בנושאים בוערים בחברה הישראלית, ועל 70% מהמורים שמאמינים שמערכת החינוך לא מכינה את בוגרי התיכונים לצבא.
אבל במקום זה דיברנו על הקשרים של יפה בן דויד עם הליכוד, על הבית ספר שהיא עושה לממשלת המעבר כשהיא מנצלת את ההורים הזועמים באוגוסט ואת העיתוי (הלא חריג) של הבחירות המתקרבות, ועל האינטרסים הפוליטיים של אביגדור ליברמן ויאיר לפיד.
היינו צריכים לדבר גם על פתרון כלשהו לבעיה החרדית.
כן, יש בעיה עם מגזר שחלקו באוכלוסייה הולך וגדל, בעודו נשען על קופת המדינה כדרך חיים ולא תורם לכלכלה. אנה אנו באים עם המודל הבעייתי הזה, שמרוב מערכות בחירות פשוט נשכח? איך מגיעים עם החרדים להבנה שמשהו חייב להשתנות, משום שה"סטטוס קוו" הזה אינו באמת סטטוס קוו, אלא בעיה שהולכת וגדלה? היא משפיעה על הכל: לא רק על עוינות חילונית כלפי חרדים, לא רק על פערי התפיסות, אלא גם על שיעורי העוני, על התל"ג, על שיעורי המסים ועל יוקר המחיה.
במקום זה דיברנו על אפשרויות הפיצול של יהדות התורה מאגודת ישראל, ועל הלוויה של הרב שלום כהן ז"ל, שהחליף את הרב עובדיה יוסף, והתהייה אם ואיך זה ישפיע על עתידה של ש"ס.
מהמקלדת והאולפנים לרחוב
היינו צריכים לדבר גם על אלימות השבוע. על התחושה שמשהו באווירה כאילו הפך אלים יותר. גננות בפעוטונים, נהגים על הכביש, מקרי שוד אכזריים, התעללות בקשישים, האישה שנקלעה ללוויה של הרב שלום כהן והותקפה על ידי עדר גברים חמומי מוח, הסרסור בסוהרות בכלא גלבוע, בן־אל תבורי, חיסולי ירי באמצע הרחוב, חיילי נצח יהודה שהכו פלסטינים.
האם רק מספר הכותרות גדל, או גם מקרי האלימות? מאז שהפסיקו לפרסם את מדד האלימות הלאומי במשרד לביטחון הפנים, קשה יותר לדעת. אולי זו רק תחושה, ואולי באמת חלחלו אלינו העליהום התדיר ברשתות החברתיות והקטטות באולפנים שהולכות ומקצינות, וזה כבר לא קורה רק מאחורי המקלדת, אלא גם נותן לגיטימציה להתנהגות אלימה בחיים האמיתיים.
היינו צריכים להמשיך לדבר על פתרון לפשע הגואה בחברה הערבית. איכשהו, הנושא ירד מהכותרות ועולה מדי פעם רק כדלק בזוי לצורכי תעמולה. לרגע כבר היה נדמה שיש ירידה מסוימת ברמת הפשיעה, אבל אז נפלה הממשלה, חזרנו לקמפיינים, והתחלנו שוב את השיח המתנגח בין הרפש האנטי־ישראלי של איימן עודה ואחמד טיבי לרפש המכליל והגזעני של עוצמה יהודית. לא מאלה וגם לא מאלה תבוא הישועה למצוקות המגזר.
נבחרי הציבור שלנו פשוט עסוקים מדי. כרגע הם בפריימריז, בבחירות החמישיות במספר בתוך שלוש שנים, בתעמולה, בקמפיין, במסרים, בסקרים, בהקצנת הקונפליקטים כדי לקושש מצביעים. הם עסוקים במה שיחשבו עליהם, והשאר פחות מעניין.
הפוליטיקה הישראלית הפכה למוצר רעיל, ולו בשל העובדה שהיא הפכה למטרה במקום לאמצעי. אנחנו מדברים עליה המון - כמעט כל נושא מגיע מתישהו להקשר הזה. אבל היא כבר מזמן התהפכה עלינו - במקום שהפוליטיקה תשרת אותנו, אנחנו משרתים אותה. זונחים את הנושאים החשובים המשותפים ומתמקדים בשנאה לקבוצה השנייה.
ההתנגחות המחנאית הפכה לספורט לאומי, רק שאין לו תכלית וגם אין בו באמת מנצחים. אנחנו עדיין במבוי סתום בכל הסקרים. לא הגיע הזמן שנבין? מה שדרוש פה הוא לא ממשלה צרה, של גוש כזה או גוש אחר שישיג רוב דחוק עם קיצונים יהודים או קיצונים ערבים. מה שדרוש לנו הוא יציבות, הסכמות, חזרה לדרך משותפת, החזרת המיינסטרים למרכז והקיצונים לשוליים. לכן ממשלה רחבה שמייצגת את רוב צורכי המדינה היא הפתרון היחיד.
קארמה איז אה ביץ'
פוליטיקה רעילה היא כזו שלא מתגמלת את מי שעושה עבודה טובה. התופעה הזו אינה חדשה, היא התחילה עוד עם משה כחלון, שנשבר ופרש כי מפלגתו צנחה ל־4 מנדטים אחרי שקיים את מרבית הבטחות הבחירות שלו כשר אוצר. מאז זה רק נהיה גרוע יותר.
תראו את ניצן הורוביץ ואת עמר בר־לב - שניהם התמסרו לעבודה במשרדי הבריאות וביטחון הפנים, בסך הכל עשו עבודה טובה, ונענשו בפריימריז. הם כנראה לא ייכנסו לכנסת הבאה. התופעה הזו דחפה לא מעט ח"כים לעשות רק פוליטיקת כלום במקום שירות אמיתי לציבור. הם העדיפו להתפצל, להתהפך על ראש מפלגתם, לצעוק ולזעוק, ולהתבסם מתשומת הלב הרגעית.
אבל בסוף, גם הטקטיקה הזאת לא מחזיקה מים. אורלי לוי־אבקסיס עשתה פליק פלאק אחד יותר מדי ותיפרד מהכנסת, וכך גם גדי יברקן ואלי אבידר. כמה זמן תחזיק תהילתם הריקה של עמיחי שיקלי, ניר אורבך ועידית סילמן? אין לדעת, אבל גם אם יקבלו שריון בליכוד בסיבוב הזה, במקומם לא הייתי בונה על קריירה פוליטית משגשגת וארוכה.
הקארמה עושה את שלה גם לאלה שמתפתים להכשיר קיצונים למען קומץ מנדטים. נפתלי בנט הכשיר בזמנו את בצלאל סמוטריץ', שלבו גבה עד שנפנף את בנט ביהירות והמשיך הלאה לבדו. באותו אופן - סמוטריץ' הכשיר את איתמר בן גביר, יחד עם שולי השוליים של הימין שאף פעם לא עברו את אחוז החסימה, ופתאום - ראו זה פלא, רשימת מופרעי הכיתה הנוכחית הפכה לכוכבת הסקרים, וגם לבו של בן גביר גבה והוא החליט לזנוח את מכשירו ולרוץ לבד.
אז כן - רוב הסיכויים שזאת בועה, אבל השאלה היא מתי הבועה תתפוצץ. באחד הסקרים השבוע בן גביר כבר קיבל 9 מנדטים כשהוא רץ לבדו, ואילו סמוטריץ', אחרי כל רעשי הפריימריז המפוארים של הציונות הדתית, לא עבר את אחוז החסימה