לא הייתה שום הפתעה בעצם הפרידה של סטטיק ובן־אל. קודם כל, הרכבים מוזיקליים תמיד נפרדים בסוף. בטח אחרי שבע שנים אינטנסיביות. ופרט לזה, כבר הרבה זמן הייתה תחושה שמשהו חורק בממלכת הפופ של הצמד.
אבל מה שבכל זאת היה יוצא דופן בהצהרת הפירוק היה העיתוי שלה. ימים בודדים אחרי שההקלטות המביכות של בן־אל הגיעו כמעט לכל אוזן בישראל (למי שלא חי בכדור הארץ, מדובר בשיחות שלו עם בת זוגו לשעבר אורטל עמר, שבהן הוא נשמע מקלל אותה, ומצהיר לכאורה שינתק קשר עם בנם המשותף). מאותו רגע החל להתגלגל כדור שלג, שכלל למשל את ההחלטה שבן־אל לא יגיע לצילומי “הזמר במסכה", והסתיים - כאמור - בהכרזה על סיום דרכו של הצמד המוזיקלי.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
נכון שאני לא בקיא בכל הפרטים, וקרוב לוודאי שהפרידה הייתה מגיעה במוקדם או במאוחר, אבל אי אפשר להשתחרר מהתחושה שברגע שבו בן־אל הפך לנטל, והתדמית העכשווית שלו איימה לפגוע כלכלית בכל הנוגעים בדבר, הם מיהרו לנתק איתו את הקשר. שלא לומר, להיפטר ממנו. וזה עצוב, בייחוד על רקע החברות בינו ובין לירז רוסו, הוא סטטיק - לפחות זו שהוצגה לציבור במשך שנים. והיה שם קשר חברי אמיתי, שעלה בבירור משלל ההופעות הטלוויזיוניות של השניים, גם אם לא הכרנו את הצדדים הפחות יפים שלו. במילים אחרות - החברות הפסידה למול האינטרס.
זה תרחיש שאנחנו מכירים היטב, כמעט בכל הרכב מוזיקלי. רק לפני שבוע התפרסם ב"ידיעות אחרונות" ראיון עם שניים מחברי להקת שוטי הנבואה, שבו סיפרו על הסיבות לפירוק הלהקה, ומתחו ביקורת על חברם לשעבר בהרכב, אברהם טל, שהצליח בהמשך דרכו כסולן הרבה יותר מהם. המקרה של שוטי הנבואה קיצוני במיוחד, כי חלק ניכר מסוד הקסם של השוטים היה נעוץ בתחושת החברות שהקרינו אנשי ההרכב. על הבמה הם נראו כמו ג'מעה. כמו החבר'ה שלך, שבמקרה גם הפכו ללהקה מצליחה. ולכן גם השבר ביניהם מצער עוד יותר.
אבל הם לא המציאו את הקונספט, כמובן. להקת־העל של העולם, ההרכב של כל ההרכבים, החל את דרכו כשאנשיו הסכימו להקריב את חברם מליברפול פיט בסט, לטובת מתופף מיומן יותר - ריצ'רד סטארקי, הוא רינגו סטאר. וגם בהמשך הדרך, הנתק בין חברי הילדות לנון ומקרטני - שנבע גם מסיבות אינטרסנטיות ושיקולי קריירה - שבר את לבם של מעריצים בכל העולם.
הקונפליקט הזה, שבין חברות ואינטרסים, אומנם בולט במיוחד בתוך הרכבים מוזיקליים מפורסמים, אבל כל אחד מאיתנו חווה אותו לא פעם גם בחייו הפרטיים. בזמן ובמקום שבו אני גדלתי, חברות נתפסה כערך חשוב. אולי אפילו עליון. הייתי פעיל בתנועת נוער, הלכתי עם החברים שלי לנח"ל. גדלתי בבית שבו החברים הכי טובים של הוריי היו (ונשארו) האנשים שהיו איתם בגרעין. בקבוצות החברתיות שאליהן השתייכתי, הכינוי “סוציומט" נתפס כקללה איומה.
אבל היום, נדמה לי שחברות הפכה למשהו פחות עמוק, והרבה יותר אינסטנט. אנשים שאתה לא מכיר קוראים לך “אחי", ובפייסבוק יש לך אלפי חברים שלא פגשת מעולם. בהתאמה, גם מידת החשיבות של החברות קטנה משמעותית. ולכן, אך טבעי שברגע שבו היא מתנגשת באינטרס כלשהו, האינטרס מנצח.
ואולי אני פשוט תמים, או תוצר של חינוך שמכר לי אשליות? הרי קרוב לוודאי שגם קונספט החברות עצמו הוא גלגולו של צורך אבולוציוני, קיומי. וכל חברות, אם מפרקים אותה לגורמים, עונה על אינטרס מסוים של כל צד. ולכן, ברגע שבו האינטרס הזה מתפוגג, אין סיבה להיאחז בה בכוח. אז למה אני עדיין כל כך מתקומם, כשאני רואה איך אנשים פוגעים בחבר רק כדי לקדם את עצמם? אולי כי אני מעדיף להישאר תמים, מבחירה. להרגיש שיש בחיים האלה משהו שהוא מעבר לצרכים ולשאיפות אישיות. שהעולם הוא מקום פחות ציני וקר ממה שהולך ומצטייר לי.
על הסכין
1. מי אתם, אנשים שבאמת מופתעים - שלא לומר מאוכזבים - לנוכח התקרבותו הנוכחית של אביב גפן לימין ולמתנחלים? האם חשבתם באמת שהמוזיקאי הזה - שניחן בכישרון כתיבה והלחנה גדול, וגם בכריזמה - הוא אכן דובר אותנטי של דור? אין לי שום בעיה עקרונית עם ההתקרבות של גפן לימין. אני פשוט לא מאמין לו, בדיוק כמו שלא האמנתי לו בעבר.
2. ברוח האופוריה של ההעפלה לליגת האלופות (מברוק. הישג יפה, אף על פי שעולה לי בבריאות להודות), מאמנה של מכבי חיפה ברק בכר מיהר להצהיר ש"הפכנו לקבוצה של המדינה". מה זה אומר, בעצם? שמעכשיו, לא תהיה תחרות אמיתית בינם ובין יתר הקבוצות? שרוח שמעון מזרחי תשרה על הכרמל? ששרת הפנים תאשר, במיידיות תמוהה, את האזרוח של עלי מוחמד?
3. בשבוע שעבר דווח שגל גדות ערכה ביקור בעוטף עזה. משהו שככל הנראה הגיע כמענה לביקורות שהאשימו אותה בהתעלמות פומבית מסבב הלחימה האחרון ברצועה. אני יכול רק להרגיש צער כלפי גדות - שחקנית פרטית שלא מייצגת את המדינה בשום צורה רשמית, ונדרשת כל פעם מחדש להוכיח את מידת הפטריוטיות שלה. זה מגוחך.