טור זה נכתב מתוך נקודת הנחה שרוב האנשים בעולם לא קמים בבוקר ומכריזים על עצמם שהם בני אדם זיפת. א', כי המילה זיפת די נעלמה, וחבל. וב', כי מי רוצה לחשוב על עצמו דברים כאלה?
מרבית האנשים מעידים על עצמם שהם טובי לב, אכפתיים ומצטיינים בנתינה. נתינה היא בהחלט אחד הדברים שאנשים נוהגים לייחס לעצמם, זה כמובן להוציא אנומליות שאפשר למצוא הרבה מאוד פעמים בטוקבקים ואצל כאלה שנעים על ציר הרוע.
על חיילות וחיילים בודדים כתבתי לא אחת, והפעם אקדיש את טורי ל"חיילים בודדים משוחררים": בקבוצה האחת, מי שנסיבות חייהם הביאו לניתוק מהגרעין הבסיסי - המשפחה. כשהם יוצאים לאזרחות, הם מוצאים את עצמם בלי מסגרת ולבד בעולם.
בשנייה, חיילות וחיילים שהגיעו להתנדב לצבא ממקומות שונים בעולם ובמהלך שירותם מבינים שהם רוצים להישאר לחיות איתנו בישראל. יש כמה וכמה עמותות שעוזרות להם, ויש הרבה מאוד אנשים טובים שנרתמים בלי לדבר יותר מדי, אבל זה לא מספיק.
מה שהם באמת צריכים הוא חקיקה שתשלים את החסר, כי בינתיים החקיקה די דלה ואין ליווי צמוד, מוסדר ומקיף, שאינו מבוסס על מילוי מסמכים באתר האינטרנט של היחידה לחיילים משוחררים ועל בוטים. והכי חשוב: אנשים טובים סביבם.
כי איך אספר את מה שעבר על מ', לוחמת משוחררת, ואני כל כך מתביישת לכתוב? איך אספר על כך שאחרי שורת שיחות וראיונות עם גברת ממשאבי האנוש של קרן הון סיכון ענקית, עזבה מ' את המושב שבו התגוררה ומיד אחרי שחרורה עברה להתגורר בקצה השני של הארץ בדירה שכורה?
ואיך אספר על הפעמים שבהן נסעה הלוך ושוב כדי למצוא דירה קרובה למקום העבודה המיועד, ושעל בסיס ההבטחה העבירה את כל חפציה לדירה שכורה? וכשהתקשרה לקבוע פגישה לחתימה על החוזה, התבשרה שבעצם נפלה טעות. אמרו לה “הייתה אי־הבנה".
ואיך אספר על הבושה הגדולה עם המוביל, ששבר את הספה שהלוחמת המשוחררת הבודדה קנתה ממשכורתה הצבאית, והשאיר אותה מפורקת בחדר המדרגות? צלצלתי אליו. אמרתי לו: “שמע, בטח לא התכוונת לעשות רע. בוא נקנה לה יחד ספה".
“אני איש טוב", העיד על עצמו בתגובה ועבר לספר על אישה טובה לא פחות ממנו, בעלת הדירה השכורה. “את יודעת, זה דירה קומבינה. הבעלת בית סגרה חלק מהגג ובשביל זה החדר מדרגות קטן. אם תיפול לי איזה ספה בהובלה אני אגיד לך".
אז מה מוגש בבופה קבלת הפנים האזרחית ללוחמת העשויה ללא חת אבל הכי לא ישראלית שיש? משאבי אנוש שמתנערים ממילתם, מוביל שלקח הרבה כסף ועשה נזק ובעלת בית, נו.
הדבר הנכון היה לכתוב שאילתה אל דוברות משרד הביטחון בעניין שיפור זכויותיהם של חיילים בודדים משוחררים, לקבל הבטחה יפה מנוסחת היטב, לחייך חיוך עגמומי, לומר: “כן, שמענו. יופי, כל אחד מהצדדים יסמן 'וי' ואני אהיה שותפה להבטחות הסרק שלכם", לעזוב את הנושא ולעבור הלאה.
הדנ"א הישראלי, כידוע, נע בין גנים תבוסתניים לגנים נודניקים. אני מאלו שמטפחות את הגנים הנודניקים ומשקה אותם לפחות עד שתקום פה ממשלה יציבה שבאמת תציב לנגד עיניה לאורך זמן את טובת האזרחיות והאזרחים, ולא את עובי ריפוד הכיסאות שעליהם יונחו מיטב ישבניה.
כאלפיים חיילות וחיילים בודדים משתחררים מהצבא מדי שנה. קבוצה קטנה, מאופקת ולא מאורגנת בשביל לעשות רעש. הישרדות יומית היא עיקר עיסוקה: איך לשלם שכירות, איפה לעבוד, איפה לקנות אוכל. הם לא רוצים תרומות או עזרה, הם רק מבקשים להיות כמו כולם.
כל עוד הם משרתים בצבא, הם עטופים. מרגע שחרורם הם לבד בעולם. חלקם עוזבים את הארץ בכתפיים שחוחות, חלקם חיים חיי עוני מחפירים, חלקם מתאבדים. לנהוג כלפיהם בסבלנות ובנדיבות, זה באמת המינימום. משם אפשר רק לצמוח.