יש רגעים שלא שוכחים לעולם. אחד כזה היה בהופעה של פול מקרטני בתל אביב, לפני אי אלו שנים. עמדתי על הדשא בפארק עם עוד כמה עשרות אלפי ביטלמניאקים ועם משפחתי הקרובה, אבל בשנייה אחת כאילו הייתי שם רק אני. 

הייתי הילד שנדהם לדעת כמה שירים של ג'ון לנון הוא מכיר מהרדיו, עת נרצח כשהייתי בן 11 ועד שהתחלתי לקנות תקליטים של “החיפושיות". מאוחר יותר צללתי לתוך ההקלטות והסיפורים של יואב קוטנר ו"מסע הקסם המסתורי" שלו, בכל יום שישי בשלוש, עם שידור חוזר בשבת בשתיים (רגע לפני שהעברתי לרשת ב' כדי לשמוע את “שירים ושערים"). 

הייתי הנער שרצה לשיר את “מישל יפתי" לילדה הכי יפה בשכבה, וזה שהתמכר לשיברון הלב שגרמה אהבת נעורים נכזבת לצלילי “בשביל אף אחד" (כן, כשחוזרים לאייטיז, אפילו בדמיון, מוכרחים לתרגם את השמות לעברית, אף שלפעמים מגיעים למקומות מוזרים, עם להקות כמו “בראשית" או “תמרונים תזמורתיים בחשיכה"). אז הבנתי שאין אסון גדול יותר ממי שעוזבת אותך, לא למען גבר אחר אלא למען הקולות שבראשה.

מכל מקום, הסיפור אינו על סר פול, גם לא על הביטלס (ההופעה הייתה במילניום הנוכחי, אז אפשר לעבור ללועזית) אלא עליי. בדרך מהבר אל המקום שבו עמדה משפחתי בהרכב מלא - כולל זו שהייתה אז ממש קטנה, בערב כזה רציתי את כולם מסביבי - בעודי מחזיק כוס פלסטיק עם בירה בכל יד, הלום מול המילים הראשונות שפתחו את ההופעה (נחזור לתרגם): “את אומרת כן, אני אומר לא", הדמעות זלגו על לחיי כאילו נפרץ איזה סכר בעיניי. 

כך עמד לו גבר בן 40, מטפטף דמעות מלוחות לתוך כוסות של בירה דלוחה ומרוב שהוא נחוש לאחוז בהן, הוא לא מצליח אפילו לנגב את עיניו.

נזכרתי בזה השבוע בחדר הכושר. כמדומני כבר כתבתי כאן בעבר על חיבתי למוזיקת דאנס אלקטרונית, טראנס, טכנו - ובאמת שאין לי כוונה להתחיל לעשות סדר במינוחים שהומצאו כשהייתי כבר בגיל מתקדם מדי מכדי להתעדכן בטרנדים מוזיקליים או נרקוטיים חדשים. בכל מקרה, עסקינן במוזיקה שאותה שומעים במועדונים ובמסיבות טבע. 

אני לא נוהג להאזין למוזיקה הזאת כשאני רובץ על הספה בסלון, אבל כשאני מנסה לגמוא מרחק על ההליכון ולגמוע עוד שלוק של אוויר כדי להעביר מעט חמצן למוח, אין עוד כמוזיקה הזאת. השילוב של המאמץ שלוקח את הגוף עד לקצה גבול היכולת, עם ביטים מאוד ברורים והמלודיה האינסטרומנטלית שמחברת ביניהם, הופכים את המוזיקה הזאת, המושמצת כל כך בקרב “מבינים", למשהו שגורם לי להתעלות. 

ובכל זאת, לעומת תהילת הנצח שלה זכה מקרטני בעודו בחייו, הרי שבמקרה של הדאנס לסוגיו, מדובר במשהו שמסב הנאה רגעית אבל לא נשאר בתודעה אפילו דקה אחת. השורה מהשיר “יום בחיים" מסוף “מועדון הלבבות הבודדים של הסמל פפר" (כן, חזרנו לתרגם), לאמור: “אבל על אף שהחורים היו עגולים וקטנים, הם נאלצו לספור את כולם: אף אחד אינו יודע כמה חורים דרושים כדי למלא את האלברט־הול", הפכה בעיניי לחידה שאת התשובה לה לא אקבל לעולם. קצת כמו דסטין הופמן בסרט “איש הגשם", שחוזר לשאול שוב ושוב: “מי בבסיס הראשון?", גם כשאחיו (בסרט, טום קרוז) מנער אותו וצורח באוזניו שלא מדובר בחידה. 

ובכן, לעומת האלמותיות של השורה ההיא, שהולכת איתי בירכתי התודעה כמו שאדם מאמין נושא עמו ספרון תהילים קטן, הרי שהדאנס חולף בתוך שנייה: כבר במתיחות שאחרי האימון אני נכסף להאזין למשהו רגוע בהרבה.

אם תרצו, זה קצת כמו ההבדל בין סקס לפורנו: שניהם יביאו אותך לכאורה לאותו היעד, אבל ביניהם עובר כל ההבדל בין שיא הרגש לשיא הריקנות. רוצים עוד דוגמה? כמו ההבדל בין לבשל בבית לוולט.

אלא שלפעמים אני תוהה אם קיים עוד הבדל. לפני כמה חודשים שמעתי את אחת המגישות בגלגלצ אומרת “ועכשיו נוסטלגיה: נועה קירל מתחילת הדרך". אם זיכרוני אינו מטעני, היא התייחסה לשיר שיצא ב־2015. האזנתי ותהיתי אם אפילו המבצעת עצמה חלמה ליצור קלאסיקה או שמא רק להיט, שכמוהו כפליט ריאליטי - מקבל את דקות התהילה ונמוג לטובת הבא בתור. 

הרי בשעתו, כלומר בשעתם, היו גם מי שהחשיבו אפילו את הביטלס למכונת להיטים ותו לא, ולא רק הם: חבר סיפר לי פעם שאביו נהג להעיר את בני הבית בכל בוקר לצלילי סימפוניות קלאסיות, רק לא של מוצרט “כי אנחנו לא שומעים פופ בבית הזה!". 

אז נכון ש"פופ" של מוצרט שומעים גם כחלוף 250 שנה מאז “יצא הסינגל הראשון שלו" ושאפילו לביטלס מלאו 60 השנה (כלהקה, שני השורדים כבר קשישים ממש), מה שהופך אותם לקלאסיים, אבל מי יודע? אולי יבוא יום ובו עוד ידברו על נועה קירל החביבה והמוכשרת כמו על אריק איינשטיין.