עצרתי להחליף מגבים במכונית באחת מהחנויות שהן מעין חנות ספק דוכן ספק מוסך באזור הסמוך לקניון איילון. ניגשתי לדלפק, היו לפניי בתור גבר ובחורה צעירה. היא יושבת על הכיסא היחיד שם, ואיך שהיא רואה אותי מתקרב היא שואלת: “אתה רוצה לשבת?”. “אל תשאלי, תקומי!”, מזרז אותה בטון גערה קל הגבר, המבוגר יותר ממנה.
אני אומר: “לא, לא, לא צריך”. אבל היא כבר קמה. אני לא יושב. הכיסא ריק, אנחנו עומדים. ברור שהגבר הוא אבא שלה. הוא מזהה אותי ואומר לה: “הוא עיתונאי. הוא כתב ספרים”. ומוסיף: “והוא בצד שלך”. “באמת?” היא תמהה, “עיתונאי ימני?” והוסיפה: “אבא שלי שמאלני”. אני מנחם אותה: “אבא שלך עוד יתפכח. הנה, אפילו אביב גפן התפכח”. “מה?”, היא לא מעודכנת בחדשות, כך שאני מסביר: “לא שמעת? אביב גפן הופיע בהתנחלות, אמר שהוא טעה והיה בור, שזה מילה אחרת לומר הייתי מטומטם, וביקש מהמתנחלים סליחה”.
ואז היא מביטה בי בעיניים ירוקות ואומרת: “ואתה סולח לו?”, בום. אמרתי לה: “לא תאמיני, בדיוק לפני שעה כתבתי התחלה של מאמר על הנושא הזה, וככה ניסחתי את המילים הראשונות: ההופעה והביקור של אביב גפן בהתנחלות בית אל מלמדים שני דברים. א': כמה מהר וכמה בקלות מחרימים את המתנחלים. ב': כמה מהר וכמה בקלות המתנחלים סולחים”.
חזרתי לשולחן העבודה. המילים האלה היו כבר כתובות במסמך הוורד, כאמור, והמשכתי את המאמר מנקודה זו, חושב על השאלה של שחר, זה שמה. היא אחרי צבא, רוצה להתחיל ללמוד משחק. היא יודעת מה היא תצביע. אבא שלה, מהדור שמזהה אותי, לא יצביע כמוה. מה אביב גפן יצביע? ביבי? זה יהיה הסיום המרהיב ביותר לתהליך הבשלת המחשבה שלו. בינתיים, לפחות, הוא תקע סיכה מפנצ’רת בבלון החרמת ההופעות מעבר לקו הירוק.
אני יודע שהתהליך הזה החל אצל אביב גפן כבר לפני יותר משנתיים. הוא אפילו החל מזמן בהכנת סרט על המחשבות החדשות שהחלו לעלות בו. לבסוף, כאשר האנושיות גברה, הוא החליט להפגין זאת ברבים, בהופעה בהתנחלות בית אל בלב השומרון. כך הוא חגג את השחרור שלו מכלא השנאה שבו הוא היה כלוא עד עכשיו.
ישראלים רבים מחרימים בקלות דעת, בבורות ובאכזריות את החלוצים הראויים לכל הערצתנו וכל תמיכתנו. חכה, אביב גפן, מה שתספוג עכשיו. אני מכיר ואוהב את אבא שלך, מכיר ואוהב את אמא שלך, הם ואני גדלנו קצת יחד. וכמו כל אלה שגדלתי איתם יחד, הרי החרמת ההתנחלויות ולפחות הסתייגות מהמתנחלים הוגשו לכל אלה שגדלתי איתם יחד עם הקפה של הבוקר. המתנחלים מצדם השתוקקו “להתנחל בלבבות”. זה לא הלך, ולמעשה השנאה כלפיהם מצד הישראלים האחרים רק גברה ככל שההתנחלות התעצמה. זה תמיד הפליא אותי לא מעט. העציב.
כאשר מדברים על המתנחלים, ולא מתוך אטימות נפשית, צריך לזכור שמדובר בגיבורים ממש. לישראלי אין דבר יקר יותר מאשר הבית שלו. האם חשבתם פעם, למשל, רק על הנקודה הזו: שמתנחל משקיע את כל כספו במקום מגורים שכל היום רק מודיעים לו שיגרשו אותו ממנו? עזבו מגורים במקום מבודד, ייסורי בנייה ארוכים, סכנות טרור. כמה מכם היו מוכנים לסכן את הדירה שלהם, שהיא כל רכוש חייהם, למען אידיאל ציוני, שגם אותו אחיכם מבזים? בתמורה, המתנחלים קיבלו רק שנאה שהלכה וגברה, הלכה והשתכללה, הלכה והתעצמה, במימון כמעט אינסופי.
הם ספגו בשקט. לא ציפו להערכה, הסתפקו רק באי־התקפה. מי היה יכול לתאר לעצמו שהמעשה החלוצי שלהם למען כולנו, למען הדורות הבאים, יטפטף וירווה לאטו גם נפשות אטומות, מחונכות לשנאה, מוסללות להתבדלות. אנשים שכל ההוויה שלהם הייתה “אני לא כמותם”, פתאום משנים כיוון. אני רק מקווה שהמהלך הזה הוא לא תרגיל הכנה לכניסת אביב גפן לפוליטיקה, כי אז הכל ייהרס לי.
אביב גפן בינתיים צריך להיערך לכוננות גערות וגידופים. עצה שלי: שיענה בשלווה ובחיוך קל בזווית הפה. רק זהירות עם החיוך, שלא יחשבו שזה חיוך זלזול. לא יפה. אביב גפן אמר שהוא דיבר נגד המתנחלים רק כדי למצוא חן בעיני הקהל שלו. ומה אם כל אחד בקהל הזה שלו שונא את המתנחלים בדיוק מתוך אותה סיבה? קהל שונאים שכל אחד מהם חושב שככה הוא ימצא חן בעיני האחרים בקהל השונאים הזה, שגם הם שונאים רק כדי להיחשב בסדר בעיני האחרים.