למדנו כולנו, ובצדק, שלא דנים אדם בשעת כעסו, אז אינני דן, אבל כאב לי לקרוא את התבטאותו הקשה והמנוכרת של הזמר בן־אל תבורי על בנו, ואינני רוצה לחזור על המילים שכל השומע תצילנה שתי אוזניו. הזמר המפורסם התבטא בצורה משפילה ומבזה על בת זוגו לשעבר ועל בנו, ולמעשה, גם השפיל את עצמו.
כאשר אני שופט את התגובה על פי רגשותיי ותחושותיי האישיות, אינני מסוגל להבין. שהרי הדבר החשוב ביותר שיש לי בחיי הוא משפחתי, אשתי וילדיי. יחד עם זאת, בעוד החלטתי שלא אשפוט את התנהגותם של אחרים על פי אמות המידה שלי - להזדעזע מותר לי.
ובכיוון שונה לחלוטין, אולי 180 מעלות משם, הדילמה הגדולה של “חוק ההמשכיות". אותו חוק שיאפשר למשפחות שכולות להביא לעולם צאצאים מילדיהם שנפלו במהלך השירות הצבאי.
הדבר הגרוע ביותר עבור הורה הוא לאבד את בנו, ואך טבעי שהוא מבקש המשכיות. לפחות לזכות לנכד מאותו בן שהלך ולא חזר. מאבקים משפטיים רבים התנהלו בסוגיה עצובה זו, מאחר שישנה דרישה משפטית להוכיח לבית המשפט שזה אומנם היה רצון הנפטר, ושהחייל אכן רצה בהמשכיות.
בנוסף, יש הטוענים: מדוע החוק יהיה תקף רק לגבי חללי צה"ל ולא לכל נפטר אחר? ההתפלמסות המשפטית סבוכה, הרי הנפטר אינו רכוש של ההורים וגם לא של צה"ל. אין לי הכישורים המקצועיים להיכנס בעובי הקורה של דילמה זו, אבל קשה לי לחשוב על ילד שנולד במודע ללא אבא, לסבא וסבתא שרוצים את ההמשכיות, שיש להם ציפיות וייתכן שיחשבו שמחובתם וגם זכותם לנהל את חייו ולקבל החלטות לגבי עתידו, אולי אף ירצו לעגן בחוזה את מעמדם המשפטי כתומכים כלכלית באם שאמורה ללדת את התינוק.
מכון פוע"ה, המוצא פתרונות הלכתיים בתחום הרפואה, מתנגד לחוק ההמשכיות. בנייר עמדה שהוציא המכון נכתב: “החוק אינו עולה בתפיסה אחת עם מצוות פרייה ורבייה כפי העולה מהתורה". אף על פי שהרצון לתת נחמה להורים הוא חיובי, הפתרון נוגד את כללי האתיקה הבסיסיים, כי שאיבת זרע מגופו של אדם והבאת ילד לעולם עם אישה שלא בחר בה, אינו מכיר אותה ובלי הסכמתו - זו הפרת האוטונומיה שלו.
החלטה קשה, נושא סבוך, עצוב וכואב.