כשבית המשפט העליון נוטל לעצמו את החירות לבצע מהלכים תקדימיים יוצאי דופן – הוא צריך להביא בחשבון שהמערכת הפוליטית תגיב בצעדים תקדימיים יוצאי דופן משלה. דמוקרטיה דורשת איזונים. כאשר מערכת המשפט מושכת את החבל בכוחנות לצד אחד, היא מזמינה את המערכת הפוליטית לגונן על מוקדי הכוח שהעניק לה הציבור, ולמשוך את החבל לצד השני. מי שעתיד להיכנס לנעליה של נשיאת בית המשפט העליון בתום כהונתה בעוד שנה, שמשך השבוע בחבל קצת יותר מדי – צריך להביא זאת בחשבון.
איתות מירושלים: הקשר בין ערעורה של פאינה קירשנבאום לבין משפט נתניהו
ניצחון נוסף לליכוד: יו"ר ועדת הבחירות דחה את דרישת יש עתיד למחוק סרטון
עד היום נהוג היה שלתפקיד נכנס שופט העליון בעל הוותק הרב ביותר. אבל נוהג יכול להשתנות. אם השופט יצחק עמית ייאלץ בעתיד להתמודד מול ניסיון לחריגה מהנוהג בעניין מינויו, או ליתר דיוק, אי־מינויו לנשיאות – ייזכר שהוא היה עמוד האש ועמוד הענן שהוביל לרמיסת מסורת ונוהג. גם ככה מתעורר מדי פעם ויכוח לגבי נוהג "הסניוריטי". אלו החולקים על השיטה סבורים כי נכון יותר לבחור נשיא על פי כישורים, או על פי היכולת השיפוטית לנהוג איפוק ברצון הטבעי לערב אידיאולוגיה פרטית בפרשנות החוק.
בתקופה שבה האמון הציבורי במערכת המשפט התערער לחלוטין – השאלה הזו מתחדדת עוד יותר והופכת לרלוונטית מהרגיל. בין השאר, משום שעל הנשיא/ה העתיד/ית תוטל המשימה לפעול לחיזוק אמון הציבור במערכת המשפט ולביסוסו מחדש. לאור פסיקתו הבעייתית השבוע – ספק אם השופט יצחק עמית הוא האיש המתאים למשימה.
בואו נחשוב לרגע. כאשר מדברים על שיקום אמון הציבור במערכת המשפט – על איזה ציבור מדברים? על אנשי השמאל הנהנים תדיר מחסדיה של מערכת המשפט? על אישי ציבור מהשמאל כמו אהוד ברק, יצחק הרצוג או שמעון שבס, שניצלו מהרשעה בגין היותם חלק ממחנה "האנשים הנכונים"? על מפגיני בלפור, שאף אחד מהם לא הוכנס למעצר מנהלי? על חברי כנסת שונאי ישראל מהרשימה המשותפת, החומקים פעם אחר פעם מפסילה להתמודדות לכנסת, בעוד אנשי ימין פטריוטים כמיכאל בן ארי וברוך מרזל נפסלים כאחרוני העבריינים?
את האמון במערכת המשפט צריך להחזיר למרבית הציבור הימני, שחש בהתגייסות של מערכת המשפט לא למען שלטון החוק ובוודאי שלא למען הצדק, אלא לצורך השגת השלטון בכוח מידיו של מנהיג הימין בנימין נתניהו.
השבוע תרם השופט עמית להיחלשות נוספת באמון הציבור הימני בבתי המשפט דרך פסק דין תמוה, העומד בניגוד גמור לנוהג, שכתב כשדן בערעורה של פאינה קירשנבאום, ח"כית ומזכ"לית לשעבר של מפלגת ישראל ביתנו, על חומרת העונש שנגזר עליה לאחר שהורשעה בשוחד, הלבנת הון ושלל עבירות נוספות.
פסק הדין, שהקל בעונשה של קירשנבאום, זכה בתקשורת להתייחסות מיוחדת ולפרשנויות נרחבות, לא בגין ההפחתה בעונשה של קירשנבאום. כתבי המשפט הציגו אותו כמכשיר האקמו להצלת חיי תיק 4000: "תיק 4000 קרס? כך נלחם ביהמ"ש העליון בפייק ניוז על תיקי נתניהו". זו הכותרת הראשית שקישטה את "דה מרקר".
השאלה המתבקשת היא מה עניין תיק 4000 להחלטה לקצר את עונשה של קירשנבאום מעשר שנות מאסר לשבע וחצי שנים? מה גרם לשופט עמית לשבת ולחבר "מדריך להבנת עבירת השוחד המיועד לציבור הרחב", כפי שבחרו להגדיר זאת ב"דה מרקר"? האומנם היה זה מדריך המיועד לציבור הרחב? אני סבור אחרת.
תקדים עולמי
"המדריך" הינו ניסיון בוטה לתפוס טרמפ על ערעור של פוליטיקאית עבר, כדי לקדם חקיקה שיפוטית בעניינו של פוליטיקאי הווה. הוא כולל לפחות חידוש הלכתי אחד הנוגע להגדרת "סיקור אוהד" כעבירת שוחד. אם סיקור אוהד נחשב בעיני השופט עמית כעבירת שוחד, מה נגיד על כתב אישום המגדיר את השוחד כ"היענות חריגה" – "מתת" נחותה משמעותית מסיקור אוהד? "מתת" שמסופקת מדי יום לפוליטיקאים ולכל מי שמנהל מו"מ עם התקשורת על עוצמת הידיעה וגודל הכותרת נגדו או בעדו.
מה שמסתמן כהיענות חריגה של השופט עמית לצורך הדחוף של מערכת המשפט לזכות בסיקור אוהד לסיכויי ההרשעה של נתניהו בתיק 4000 בתקופת בחירות - הוא החלק הפחות נורא בפסק הדין. מה שחמור בעיניי יותר הוא שמדריך הטרמפיסט לגלקסיה לענייני שוחד לא מיועד רק לציבור הרחב. בראש וראשונה הוא מיועד לשופטי המחוזי היושבים בתיק 4000.
לא זכור לי מקרה שבו ניצל שופט העליון את הבמה שניתנה לו בדיון על חומרת עונש – כדי לקבוע תקדים הלכתי בסוגיית העבירה עצמה. קל וחומר כאשר מדובר במה שמתפרש כניסיון השפעה על תיק בעל משקל ציבורי כה מרחיק לכת כתיק של ראש ממשלה לשעבר. קל וחומר כאשר מדובר בעיתוי של בחירות.
השופט עמית פזל לעניינים שלא היו דרושים כלל להכרעה בעניינה של קירשנבאום. היא לא ערערה על עצם ההרשעה, אלא על העונש בלבד. על פי הנוהג, דיון על העונש אינו אמור לפרנס ניתוח מעמיק של יסודות העבירה, ודאי כשהוא מתיימר לייצר תקדים עולמי כמעט, בדיני סיקור אוהד כמתת לענייני שוחד. למען הדיוק, כמעט תקדים עולמי, כי בפסק דינו של ראש עיריית אשקלון יעקב שמעוני, מבלי שכתב התביעה טען זאת כלל, דאגה השופטת ביוזמתה להציג בהערת אגב אפשרות של סיקור אוהד כמתת לענייני שוחד.
על פי החוק הישראלי אסור לפרסם דבר על עניין פלילי התלוי ועומד בבית משפט במטרה להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו. חוק זה ידוע כחוק הסוביודיצה. החריג היחידי לחוק זה הוא פרסום בתום לב של דבר שנאמר או שאירע בישיבה פומבית של בית המשפט. סעיף זה עיגן עיקרון שעל פיו אסור להשפיע על שיקול דעתו של השופט דרך התקשורת.
ב־1981 פרסמה אורלי אזולאי ראיון אוהד עם נאשם יומיים לפני מתן גזר דינו, הורשעה, והרכב של בית המשפט העליון בהשתתפות אהרן ברק אישר את הרשעתה. על רקע משפט דמיאניוק חייב בג"ץ את היועץ המשפטי להגיש כתב אישום נגד עורך "ידיעות אחרונות" דב יודקובסקי והעיתונאי נח קליגר, והם הורשעו על פי סעיף זה. במשפט רמון מתח בית המשפט ביקורת חריפה על פרסומים מפירי חוק רבים.
אומנם אין טענה כי נעברה במקרה הנוכחי עבירת סוביודיצה, אבל ודאי שפרסום פסק הדין, הכולל התייחסויות שלא נחוצות לו כלל – עלול בסיועה הנלהב של התקשורת להשפיע על השופטים בעניין התלוי ועומד להכרעה.
אין פתי שיאמין כי השופט עמית לא העלה בדעתו שדבריו יפורסמו בהקשר של תיק 4000. אין אדם סביר שיחשוב שהמדריך לעבירת השוחד לא נכתב כדי להשפיע על השופטים במשפט נתניהו. לאור זאת, אלא אם כן יספק הסבר מניח את הדעת להתנהלותו, פגע עמית בתדמיתו כמי שיכול להוביל לשיקום האמון הציבורי במערכת המשפט. ולא רק זאת. לכאורה, הוא גם פסל את עצמו מלשבת בהרכב בערעור שיוגש מטעם אחד הצדדים בתיק נתניהו, שכן הוא כבר גיבש וכתב את עמדתו בסוגיה שבמרכזו, בטרם שמע את הצדדים.
בקרב הציבור, שאת האמון שלו במערכת המשפט צריך לשקם, פסק הדין בעניין קירשנבאום הוא סמל להתגייסות של השמאל לסילוקו של נתניהו שלא באמצעות הקלפי. הפגיעה האנושה באמון הציבור במערכת המשפט חותרת תחת אושיות שלטון החוק. התחושה של הציבור הלאומי היא שבבחירה בין השלטון לשלטון החוק – מערכת המשפט בוחרת בשלטון.