ביטויי הלגיטימיות המורעפים על ח”כ איתמר בן גביר חשפו את הרפיון וחוסר האונים של שני מחנות בזירה הפוליטית בישראל, שמיוצגים בכנסת במפלגות מרצ ויהדות התורה. המאמצים של ראש האופוזיציה להבטיח מראש לאיתמר בן גביר תיק בממשלה שיקים, אם אכן ישיג רוב בבחירות הקרובות, הם הוכחה לפשיטת רגל של השמאל בישראל ולהתרוקנות הערכים בקרב ראשי המחנה החרדי־חסידי, המזוהים כתומכי יהדות התורה.
בשלוש המפלגות המוזכרות מדובר בתהליך שנמשך כבר שנים אחדות. הוא התעצם בשנה האחרונה, אולי דווקא בגין הניסוי של ממשלת השינוי. נדמה שמי שמזוהים כמייצגי השמאל ודובריו זנחו את עקרונות הסוציאליזם ואת השאיפה לקידום שוויון חברתי ולפתרון בעיות של הציבור ומצוקות של היחיד.
סוציאליזם פירושו להתמקד בפעילות שתחתור לפתרונות למצוקת הדיור, יוקר המחיה וכו’. סוציאליזם אינו מעורבות בפעילות להשגת פתרון לסכסוך הישראלי־ערבי, והוא אפילו לא יכול לשמש מנוף לקידום פתרון שתי המדינות. בוודאי שלא ניתן לשים אותו בראש סדר העדיפויות, כפי שדוברי השמאל בישראל עשו. אם נכונים הנתונים שפורסמו לאחרונה על הידרדרות השמאל למיעוט קטן בחברה בישראל, אשמים בכך ראשי מפלגת מרצ לדורותיהם ועמיתיהם.
ובאשר ליהדות התורה, האם לח”כ משה גפני, ראש מפלגת יהדות התורה, אין קושי עם העובדה שאיש כמו בן גביר הפך לא רק לטיפוס מקובל בזירה הפוליטית, אלא אף לדמות מחוזרת, סמל לעוצמת הציונות הדתית, אהוד ופופולרי בקרב המוני צעירים חרדים? גם לעמיתיו של גפני בהנהגת יהדות התורה, הח”כים הוותיקים מאיר פרוש וישראל אייכלר, נדמה שאין שום בעיה עם העובדה שבן גביר הפך לאישיות מרכזית במחנה הדתי.
נדמה שגפני וחברי הכנסת של יהדות התורה איבדו זה מכבר כל עניין בערכי הדת והיהדות. האם הם בעצם שבעי רצון מקידומו של בן גביר למעמד של דמות פוליטית מרכזית ומובילה? הרי מי שיזם קידום כזה הוא ראש האופוזיציה בנימין נתניהו, האיש הנערץ על גפני, על חברי הכנסת של יהדות התורה, וכמובן על אריה דרעי שממשיך להנהיג את ש”ס.