הצד האפל של הירח

במיתולוגיה היוונית ארטמיס היא אחותו התאומה של אפולו. בתוכנית החלל האמריקאית של נאס"א, "ארטמיס 1" היא הפלטפורמה שעליה אמורים לחזור אסטרונאוטים לירח אחרי הפסקה של 50 שנה. כל ההתחלות קשות, אבל ביטול שני ניסיונות שיגור עוקבים נוכח תקלות מהזן האלמנטרי ביותר, כמו דליפת דלק רקטי מצנרת, ודחיית השיגור למועד עתידי לא ידוע של הטיסה שאינה מאוישת אינם פחות מכישלון.

לא ברור מה קרה שם, אבל זה מדיף ריח רע. נאס"א מתנהגת כמו סוסי מרוץ שהיו כלואים באורווה זמן רב מדי ורוצים לפרוץ לשמיים בדהרה. הכותרת הראשונה של ה"ניו יורק טיימס" לביטול השני הייתה כה לגלגנית עד שמחה לאיד, שבהמשך היום החליפו אותה בכותרת עובדתית מתונה יותר. ניסיון השיגור הראשון של "אפולו 8" הסתיים באסון; האסטרונאוטים גריסום, ווייט וצ'אפי נשרפו למוות בקפסולה.

כישלון השיגור של "ארטמיס 1" לא התרחש על רקע שווה נפש ונטול עניין. קהילה גדולה של מדענים, פוליטיקאים ומי שאינם מסתתרים מבעיותיה הדוחקות של אמריקה, כמו אסון אקלימי מואץ, פגעי טבע הרסניים, קריסת מערכות חיוניות, קהילת הומלסים ושסע אידיאולוגי, מתנגדים ליוזמת השיבה לירח. אף שנאס"א מציגה את הירח כתחנה בדרך למאדים, הטיעונים אינם משכנעים. מדובר בתקציבי עתק שאינם יכולים שלא לגרוע מכסף הנחוץ במקום אחר, קרוב יותר ממאדים.

בחודש שעבר ביקש ג'ו ביידן מהקונגרס 20 מיליארד דולר נוספים לנאס"א. כאשר כיהן כסגן נשיא, הטיל עליו ברק אובמה אחרי מות בנו של ביידן מסרטן, מה שמכונה Moonshot, משימה מאתגרת וחיונית, למצוא תרופה לסרטן. מכיוון שאינו מדען או רופא, היה אמור ביידן להקצות תקציבים עתירי כסף ולהאיץ בקהילה המדעית. לא ברור מה הישגיו בהשגת היעד. בימים שבהם מיליארדרים כריצ'רד ברנסון, אילון מאסק וג'ף בזוס משקיעים כסף פרטי בלהטיס את אורחי היאכטות שלהם לגיחות קצרות לחלל בתקווה להגיע לירח בעצמם, אמורה הייתה תוכנית החלל בשותפות עם נאס"א, לעבור לידיים פרטיות. הם ברונים־שודדים שצברו הון מניצול חולשות אנושיות המתחזות לצרכים. שבזוס ייקח את מגבעת הסטטסון שלו ואת מגפי הבוקרים ויטוס לירח לא כמסע תענוגות מגלומני אלא כמדע.  

אחרי הספירה לאחור לנחיתה על הירח בחר נורמן מיילר להתחיל ב"שישה שבועות אחרי שארנסט המינגוויי התאבד הכריז הנשיא קנדי על תחילת המרוץ לירח". כך נפתח ספרו "אש על הירח" ("Fire On The Moon"), המתאר את הדרך ל־20 ביולי 1969, את ניל ארמסטרונג ו"צעד קטן לאדם". ב־11 באפריל 1961 שיגרו הסובייטים את יורי גגארין להקפה ראשונה סביב כדור הארץ. זה נמשך שעה ו־47 דקות וגגארין נחת בשלום. אמריקה המופתעת הגיבה שלושה שבועות לאחר מכן בשיגור אלן שפרד בחללית מרקורי. שפרד המריא וחזר הביתה ללא הקפה; כמו אבן מרוגטקה.

בשני נאומים בתחילת הקדנציה שלו הגדיר הנשיא JFK את המשימה לדורו: "אנחנו בוחרים לטוס לירח בעשור הזה ולעשות דברים אחרים לא משום שהם קלים, אלא משום שהם קשים. משום שהמטרה תשרת את חובתנו לרתום ולמדוד את האנרגיות והכישורים הטובים שלנו, מכיוון שהאתגר גדול ואנו מוכנים לעמוד בו. אתגר שאותו אנו מסרבים לדחות ושבו אנחנו מתכוונים לנצח".

"ארבע התנקשויות פוליטיות אחרי שקנדי הגדיר את המשימה", כתב מיילר, "על רקע המלחמה בווייטנאם, תבערה ברבעים השחורים בערים הגדולות, היפים, סמים, הפגנות סטודנטים, ועידה דמוקרטית אלימה בשיקגו, מהפכה מינית ושנים דרמטיות וכמעט קטסטרופליות לאחר מכן, היינו מוכנים לנחות על הירח".

בין השנים 1968 ל־1972 שיגרה אמריקה 24 אסטרונאוטים לעבר הירח. לא כולם נחתו. בהנחיית הנשיא ריצ'רד ניקסון ביטלה נאס"א שלוש נחיתות נוספות ועצרה את תוכנית החלל. ניקסון פסל המלצה לבנות תחנת מעבר על הירח שתשמש כבסיס יציאה לחקר מאדים. "עלינו להמשיך לבנות על הצלחות העבר", אמר, "ולשאת עיניים להישגים נוספים. אבל חובה עלינו להכיר בבעיות קיומיות בוערות על כדור הארץ ולפעול על פי צרכים קיומיים דוחקים הדורשים את תשומת הלב שלנו ואת משאבינו. את מה שאנו מקדישים לחקר החלל, עלינו להקדיש לרעבים".

ניקסון שנא את JFK בחייו ובמותו במידה שווה; אף שלא חזונו שלו תקע אותו, התנוסס על הירח דגל אמריקאי ולא סובייטי. המרוץ לירח נגמר בניצחון אמריקאי מוחץ. בניגוד ל־JFK, שנחלץ בעור שיניו ממלחמה גרעינית עם ברית המועצות במשבר הטילים בקובה, הוביל ניקסון להפשרה ביחסים בין שתי המעצמות ופתח את הדלת לסין. מלחמת וייטנאם הייתה בשיאה כמו גם המהומות האלימות מבית. מוצאו האליטיסטי העשיר של JFK הביא אותו לעיוורון צבעים ולחולשה אינהרנטית בקשר לכוחות הנוגדים שקרעו את אמריקה וליצירת מראית עין לא אפקטיבית לפתרון בעיות דוחקות, כמו שוויון בין הגזעים וריפוי התחלואים האקוטיים.

זה היה רב השראה, הרואי ומרים מורל, להצביע על הירח ולהבטיח שהרגל הראשונה שתדרוך עליו תהיה אמריקאית, וזה קרה שש שנים אחרי נאומו המפורסם. JFK לא זכה לראות את ניל ארמסטרונג מדלג באבק ואת וולטר קרונקייט מנגב דמעה מעינו. הדימוי המיתי של JFK מסתיר אמת נוספת: אלמלא איוולת ווטרגייט היה ניקסון יכול להיות נשיא גדול; לא מיתוס רב השראה ודל הישגים כ־JFK, שאביו קנה לו את הנשיאות, שסיבך את אמריקה בווייטנאם, נכנע ל־CIA בפיאסקו של מפרץ החזירים והביא את העולם לסף שואה גרעינית.  

למה הועיל המרוץ העיקש והיקר הזה לירח, שעלה ממון רב. מה יצא לנו מזה. מדוע להשקיע תקציבי עתק מסחררים בהרפתקה מסוכנת, שיתרונותיה אינם ברורים, אך ורק כדי לנצח את הסובייטים. הכומר ראלף אברנטי, חברו ויורשו של מרטין לותר קינג בתנועה לשוויון זכויות, השכיל לראות את ההחמצה וההזנחה בלי לבטל את ההשראה והמדע כאשר אמר באתר השיגור בפלורידה: "זו אדמה קדושה. היא תהיה קדושה יותר אם נאכיל את הרעבים, נטפל בחולים ונבנה בתים למי שחיים ברחובות. גם אם נצא ביום זה במסע אל הכוכבים ואל השמיים הרחבים, כל עוד גזענות, עוני, רעב ומלחמה ישלטו בכדור הארץ, ניכשל כאומה תרבותית".

"זה יעלה 35 מיליארד דולר לשלוח אדם לירח", התלונן מנהיג הליגה לשוויון וויטני יאנג, "וזה יעלה 10 מיליארד דולר בלבד להרים את כל העניים באמריקה מעל קו העוני. משהו לא בסדר עם זה". אד מורו, שדר הטלוויזיה המיתולוגי שעזב את CBS לטובת הבית הלבן של JFK, דחק בנשיא לשתף אסטרונאוט שחור במרוץ לירח. "אינני רואה סיבה שנאמנות הממשל לשוויון זכויות בכדור הארץ לא תאפיין גם שוויון זכויות בחלל החיצון", אמר מורו. את הדיון סיכם ניל מאהר, מחבר ספר על עידן אפולו: "האם הייתה לאמריקה הפריבילגיה להוציא 25 מיליארד דולר כדי להנחית שני אנשים על סלע מת בחלל במקום לפתור בעיות דוחקות קרובות יותר לכדור הארץ? מי שהיו מודעים למצב טענו שיש להשתמש בתקציב של נאס"א לפתרון בעיות בוערות".

למרות דיבורים בדבר המשך המסע, לא הנחיתה אמריקה אדם על כוכב אחר. הדרך לירח הניבה גילויים והמצאות ששינו את נתיב האנושות ושמה בידינו רבים מהגדג'טים המלהקים את חיינו, אבל קשה להצביע על תועלת מהותית שהפקנו מכמה ביקורי חטף בירח. הטענה המוכיחה את עצמה, שרובוטים היו יכולים לעשות את העבודה מבלי לסכן חיי אדם, מתממשת על המאדים. גם אם יש מים בירח, אי אפשר להוביל אותם לכדור הארץ. הנחת העבודה של נאס"א הייתה שרובוט לא יספק את התרוממות הרוח וההישגיות כמו מראה ארמסטרונג עושה צעדים ראשונים ומדקלם "צעד גדול לאנושות".

"לחזור לכדור הארץ היה החלק המאתגר", אמר באז אולדרין, שנחת עם ארמסטרונג. "זה היה ונשאר הפרק המטורף. אחרי שהגשמת את חלום הדורות המגלומני של האנושות ונחתָּ על הירח, האנושות דורשת ממך להישאר סממן הגאווה והקוממיות שלה. נערץ, פאסה, תקוע בזמן. לשיטתי, כאשר החלוצים הראשונים נחתו במייפלאואר בפלימות', זה לא היה כדי להסתובב ולחזור הביתה".

מנהל הטיסה ג'ין קרנץ' אמר: "המשימה נגמרה, ואני יושב בדיינר לארוחת בוקר ולפניי עיתון עם כותרת ענקית: 'אדם על הירח'. שני גברים נכנסים ומתיישבים לידי. אחד אומר לחברו: 'השתתפתי בנחיתה בנורמנדי ב־6 ביוני ולחמתי בכל אירופה, אבל מעולם לא הרגשתי כה גאה להיות אמריקאי כמו אתמול'. השארתי כסף על הדלפק, נכנסתי למכונית ופרצתי בבכי".

נסיבות הקמתה של נאס"א נטועות בחטא קדמון שאין עליו מחילה המסגיר את הציניות, קהות החושים והשאפתנות של אמריקה בבואה לנצח את האויב. צריך להבין את המנטליות לקראת שידור הסדרה החדשה של קן ברנס (18 בספטמבר, PBS) על עצימת העיניים, ההתעלמות וחוסר העניין של אמריקה בשואת יהודי אירופה אחרי שהיקפה היה ידוע לה. חיבוק הידיים ההיסטורי של הנשיא רוזוולט והטענה שהפצצת מסילות הרכבת לאושוויץ לא תועיל מכיוון שהגרמנים יבנו אותן מחדש בלילה אחד.

במבצע סודי שנקרא "Paperclip", אספה ה־OSS, הסוכנות שקדמה לסוכנות הבין המרכזית, 1600 מדענים נאצים מ־1946 עד 1949. מדענים שהצבא האמריקאי כינה "אנשים נבחרים, מוחות נדירים ומבריקים שאת המשך הפרודוקטיביות האינטלקטואלית שלהם אנחנו רוצים לנצל". המדענים הנחשקים הללו היו בחלקם מי שעסקו בפיתוח נשק כימי וביולוגי, בנו את הרקטות V-1 ו-V-2, שהרסו את לונדון ואנטוורפן וערכו ניסויים רפואיים באסירים במחנות הריכוז דכאו ורייוונסברוק. אלברט איינשטיין, אלינור רוזוולט והרב סטיבן ווייז הביעו מחאה חריפה, וסקר גאלופ משנת 1946 הראה שרוב האמריקאים חשבו שגיוס נאצים היה "רעיון רע".

וורנר פון־בראון, שעמד בראש תוכנית החלל האמריקאית, ממרקורי, ג'מיני ועד אפולו, פיקח במלחמה על פיתוח ה־V־2 במתקן סודי שהיה חלק ממחנה הריכוז דורה־מיטלבלאו. גם אחרי שהורעפה עליו אזרחות אמריקאית, לא הביע פון־בראון חרטה. "לא היו לנו עכבות מוסריות בדבר השימוש שאמור היה להיעשות בנשק שפיתחנו", אמר בראיון ל"ניו יורקר" ב־1951, "מישהו אחר היה עושה את העבודה במקומי". בספרה המאלף על המבצע, העיתונאית אנני ג'ייקובסון עוקבת אחרי 21 מדענים גרמנים. 15 היו חברים פעילים במפלגה הנאצית; 10 שירתו ב־SS וב־SA; 6 נשפטו בנירנברג.

30 שנה מאוחר יותר התאהבו ה־CIA בעלי חסן סלאמה, אף על פי שהיו מודעים לחלקו בטבח הספורטאים הישראלים במינכן. הוא היה בעיניהם שרמנטי וכריזמטי, ידיד בעל השפעה שאמור היה לרשת את ערפאת ומישהו שניתן היה לסמוך עליו שיזהיר אותם מפעולות טרור נגדם.
מסגור העימות המתפתח מטעה. הזנחת אינטרסים קיומיים כמו שינויי אקלים ואסונות הטבע שהוא גורם, אינה נגרמת משום שהתקציב של נאס"א גדול מדי. בעיות דוחקות הוזנחו משום שהקונגרס לא ראה מעבר לקצה אפו ובעיקר בשל שדולה לוחצת ואפקטיבית של חברות הדלק וגורמים אחרים. העניים לא יקבלו סיוע גדול יותר, ואמריקה לא תוציא את חסרי הדיור מקופסאות הקרטון, אם נאס"א תעצור. את הכסף צריך לחלק אחרת, אבל אסור לעצור את המדע בגלל שריפות משתוללות בקליפורניה. על תשתית צינית תועלתנית שהיא נשמת אפו של קפיטליזם חמסני, קשה לראות את היער מרוב עצים. מה שלא עונה על התהייה בדבר הריצה למאדים, אלא אם כן התוכנית נכתבה על ידי תסריטאי "ארמגדון" החוזים את היום שבו יאלצו לפנות את כדור הארץ לטובת כוכב אחר.

אחד הקולות הצלולים בדיון הוא של הסוציולוג אמיתי עציוני, שעשה את כל הדרך מהפלמ"ח לעילית האינטלקטואלית באמריקה, החל מספרו "The Moon־Doggle" מ־1964. עציוני תקף את תוכנית החלל בטענה שמדענים רבים התנגדו לה ואת גישת Cash־and־Crash שייצגה. עציוני ציטט מסמך לנשיא מ־1958 ובו נכתב ש"חקר החלל החיצון פותח אפשרויות מדעיות חדשות אבל אינו אמור לגרוע מהשקעה במדע לטובת האנושות שחיה על האדמה. חקר החלל אינו מועיל לאינטרס הלאומי אם המחיר הוא החלשת המאמץ למחקרים מדעיים ישימים.

"תקציב החלל תפח במרוצת השנים יותר מפי עשרה בשעה שההוצאה על מחקרים ופיתוחים אחרים אפילו לא הוכפל. על כל 3 דולר שאמריקה הוציאה ב־1963 למחקר, דולר אחד הלך לביטחון, אחד לחלל והאחרון לשאר המדעים כולל תעשייה פרטית ומחקר רפואי", כתב עציוני. המסקנה שלו היא ש"רוב המדענים מסכימים שמההיבט המדעי הטהור אין סיבה להריץ אדם לירח".

עציוני לא הזניח את התמונה המלאה שהביאה בחשבון את האתוס האמריקאי שבו מתקיימים בצוותא שאפתנות, נחישות, יצירתיות ומידה הגונה של יהירות וטיפשות: "בעידן של הערצת טכנולוגיה, כאשר האדם הולך לאיבוד בפירמידה מתחדשת של גדג'טים; בעידן של חומרנות, זה תקציב המעיק על תחומים המחייבים השקעה באנשים; בעידן של אקטיביזם אקסטרוברטי, המסע לחלל מעניק תהילה לדילוגים רקטיים בעוד בחינה עצמית ביקורתית אמורה הייתה למתן את ההתלהבות. בעידן של עימותים בינלאומיים המתקרבים לממדים אפוקליפטיים, מעניק החלל פוקוס חדש ומחלוקות אמוציונליות בין בני אדם המבקשים לקחת חלק בתהליך ולהביע דעה. מעל לכל, המרוץ בחלל משמש כפתח מילוט. על ידי התמקדות בירח אנחנו נמנעים בלהביט בעצמנו, אמריקאים ואזרחי כדור הארץ".

במה שנראה כתשובה עקיפה לשירו של גיל סקוט־הרון מימי אפולו ובו השורה "חולדה נשכה את אחותי נל כאשר לבנבני נחת על הירח", מבטיחה נאס"א שבטיסות המאוישות ינחתו על הירח אישה ושחור, או שילוב של השניים.

את האמריקאיות הנאיבית, השמאלצית והמנותקת מהמציאות מספק ביל נלסון, המנהל הנוכחי של נאס"א: "לכל מי מאיתנו שנשא עיניו לירח, שחלם על היום שבו ישוב המין האנושי למכתשים המאובקים. אנחנו בדרך חזרה. המסע הזה, מסענו, מתחיל עם 'ארטמיס 1'".
עד שנצליח להוציא אותה מההאנגר.