אם לא חלו שיבושים של הרגע האחרון, הרי שכאשר תקראו את הטור הזה אהיה בפריז - או אולי אפילו בדרך ממנה לניו יורק. זמן טוב לדבר על היחסים המורכבים שלי עם העולם. חוויית חו"ל אצלי החלה בגיל צעיר יחסית. בניגוד להוריי, שיצאו את גבולות ישראל שלא בנסיבות צה"ליות רק בסביבות גיל 50, אי־אז במחצית השנייה של שנות ה־70. זה לא מפני שהיינו עניים, להפך: הם הקדימו רבים מבני דורם שעבורם “חוצלארץ" היה כמו “ארץ לעולם לא".
אני לעומתם הייתי בגיל 10 ביוון, בגיל 13 במצרים, ובגיל 16 וחצי כבר טסתי לבד לאיטליה. ילדיי אולי קוראים זאת ומגחכים: להם היה כבר בגיל 3 מיילג' גבוה יותר, אבל במושגי הדור שלי הקדמתי את זמני. מאז היה קשה לעצור אותי: כבר בעת השירות הצבאי עברתי כמה פעמים לסיני (וכמובן גם ללבנון, אבל זה נושא לטור אחר) ובמדור שחרורים בבקו"ם, בעודי פושט מדים, ביקשתי מקצינת הקישור שלי אישור יציאה מהארץ. זוכרים את האישור שבלעדיו לא ניתן היה לצאת מגבולות ישראל? בתחילת שנות ה־90 הוחלף המכתב בחותמת קבועה בדרכון, ורק כחלוף עוד כמה שנים בוטלה ההתניה כליל.
שבוע מאוחר יותר יצאתי למסע שממנו לא שבתי אלא לאחר שנה - ורק אחרי שלדרכון שלי נוספו חותמות גם מאוסטרליה, סינגפור, נפאל, הודו, תאילנד, הולנד, אנגליה וברזיל. כחלוף עוד שלוש־ארבע נסיעות כבר הפסקתי לספור. בואו נאמר שיחסית למי שאינו עוסק בסחר בינלאומי או בתיירות, הגעתי לתדירות פסיכית של נסיעות אל מחוץ לגבולות ישראל. כל זאת עד שלפני כמה שנים החלטתי לסיים את החגיגה.
אני יודע שיאשימו אותי בהתנשאות, אבל מאז החל עידן הלואו קוסט, אבד חלק מהקסם של חו"ל. הוא לא אבד כי פתאום “כולם" יכולים להרשות לעצמם לטוס. הוא אבד כי בכל העולם יש יותר מדי תיירים, מה שגורם לכך שהפריבילגיה שהייתה שמורה פעם למי שהיה חכם מספיק כדי לטוס “לא בעונה": לגלות ארץ חדשה בלי להיות חלק מתיירות עודפת, אבדה לנצח.
לפני חמש שנים בדיוק, בספטמבר 2018, כתבתי כאן על הסינדרום הסיני בתיירות: זה היה אחרי שהשכמנו קום בנסיעת בת המצווה של הקטנה, ועמדנו בראש התור בכניסה ללובר, אחרי שרכשנו כרטיסים מראש. למרות ההכנות, בכל זאת, הצפיפות בפנים הייתה קשה מנשוא, בעיקר בגלל גדודים של תיירים מאורגנים מסין. השוויתי את זה לחוויה מאביב 2003, עת אחותה הגדולה של בת המצווה, אז בת 8, נסעה עמי לפריז. הגענו למוזיאון המפורסם עם הפתיחה וזכינו לגמול בדמות דקות ארוכות של שקט מול מונה ליזה.
כמה סינולוגים התנפלו עליי אז והזכירו לי עד כמה עתיקה ונפלאה היא התרבות הסינית. אני לא חולק על האבחנה הזאת, אלא רק מצר על כך שאירופה הקטנה אינה ערוכה להתמודד עם הנחיל האנושי. חכו שהמעמד הבינוני, שהחל להיווצר בשנים האחרונות בהודו, יגלה את התיירות. ואקדים תרופה: אני נשבע שאין לי דבר נגד ההודים. אני מתייחס רק לכמויות, בשום אופן לא לאיכויות!
אם תרצו, כיבוש אירופה על ידי תיירים ממדינות מרוחקות הוא סוג של צדק פואטי בגין שנים ארוכות שבהן שלטה היבשת הזעירה בעולם ומלואו. כל עוד היא תפקדה כיעד לתיירות פנים-אירופית, בתוספת מעט אמריקאים, ניחא. אלא שבשנים האחרונות קרסו כמעט כל תשתיות התיירות.
נוכח הנסיבות האלה ואף נוכח הבדיקות הביטחוניות שהוחמרו והתארכו כהוגן, התחלתי לוותר על נסיעות, גם כאלה שממומנות על ידי מקום העבודה, אלה שפעם הייתי מתייצב אליהן בנתב"ג - ורק אז מברר להיכן טסים. לאט־לאט ירד המינון: מעשר טיסות בשנה לחמש, מהן לשלוש - ואז באה הקורונה שממילא השאירה את כולנו בארץ.
עם יד על הלב אודה שאלה לא רק תיירות היתר או הבדיקות הביטחוניות, אלא גם משהו בגישה שלי שהשתנה: למה לי לצאת מהבית באישון לילה, לעמוד בתורים, להתכנס במשך שעות במושב קטן ולחייך בנימוס לפקידי הגירה קשוחים, כשאני יכול לרבוץ על הספה מול המסך ואז להיגרר אל המיטה, שבה למזרן יש כבר את כל השקעים המותאמים כדי לקלוט אותי לשנת לילה מתוקה?
אגזים ואומר שאלמלא חיבתי לקולינריה וההכרה בעובדה שהיצע חומרי הגלם בישראל (אפילו בעידן הגלובלי) הוא מוגבל ויקר להחריד, הייתי זונח כליל את מסעותיי בעולם. אלא שהפעם משהו בכל זאת השתנה. אולי זה הביקור הצפוי בבית הקוניאק של משפחת גודה ואולי העובדה שחלף כבר עשור מהביקור הקודם שלי ביעד הבא, העיר שאינה נמה לעולם - שהצליחו להצית מחדש את חדוות המסעות שלי. וכאשר מביאים בחשבון את העובדה שהנחיתה שלי בניו יורק מתוזמנת למחרתיים (אתם מוזמנים לבדוק ביומן את התאריך), הרי שכבר לא מדובר רק ביצר הנדודים, אלא בהרפתקנות של ממש!